|
בני גאון ז"ל. הנחמות נשמעות חלולות מדי [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
הדיבורים על חשיבותה של תפילת ה"קדיש" במהלך שנת האבל הראשונה, כמו גם השיעורים המרתקים במורשתו של אבי יותר מאשר באמונותיו הדתיות... דרבנו את אחי ואותי (שני חילונים גמורים, פחות או יותר) לצאת למסע. במקום לדרג מסעדות, אנחנו מדרגים בתי כנסת. כל בוקר בחמש וחצי אנחנו קמים, קופצים לאוטו, ונוסעים לחפש מקום חדש להגיד בו קדיש - על אבא. | |
|
|
|
|
|
יש רגעים, ויסלחו לי קוראי העיתון הקוסמופוליטי ביותר בארץ, שבהם החילוניות קורסת ברעש גדול. האדמה נפערת מתחת לרגליך ואתה משווע למוצא. לא כל כך לנחמה - כי נחמה אין - אלא לפרספקטיבה, למערכת הקשרים, לרשת ביטחון של תבונה אנושית שנרכשה לאורך זמן, שתאפשר לך, אתה הנבלע על-ידי הרוע של הרגע הנוכחי, אתה הנלעס בשיניו המחודדות של ההווה הממשיך לפעור את לועו - להיאחז בתובנה כלשהי שאין לה ריח של קלישאה.
זה עניין לא קל. במצבים שכאלה מתרוממת סביב לבך (כלומר סביב לבי) חומה בצורה שאיננה מתירה לדבר לחדור פנימה. נחמות שגורות, אפילו יהיו כנות ככל שיהיו, כגון "שלא תדעו עוד צער" או "הזמן יעשה את שלו" או "תהיו חזקים בשביל אמא" - כל אלה מתנדפות באוויר, באמצע הדרך בין פה הדובר לאוזני המתאבל.
גרועים מאלה הם המנחמים באמצעות חקירת שתי וערב. אלה לובשים חלוק בז' בלתי נראה, תוחבים בפיהם מקטרת נסתרת, מניחים יד אמיצה על הכתף, ומגלמים בהתלהבות חוקרים פרטיים בשליחות סוכנות ביטוח חיים. הם רוצים לדעת. מתי זה קרה, ואיך, וכמה שבועות זה נמשך, ובאיזה בית חולים, והאם הספקנו "להיפרד" ו"כמה הוא סבל" וכו' וכו' וכו'. נקודת המוצא כאן, ככל הנראה, היא שחליבת כל הנתונים בצורה מתודולוגית תוביל לבסוף למסקנה דו-ספרתית שאפשר לכתוב באיזשהו פנקס. אחר כך ייקרע העמוד הרלוונטי ויימסר לידינו, בצירוף קריצה. אחרי זה יהיה אפשר לאכול בורקס מהביל, לפטפט קצת על אודות הבורסה, להתמתח טוב-טוב ואז - בעיקר - "להמשיך הלאה". ה"אירוע" הובן, עובד, נאסף, קוטלג, פורסמו המודעות והתקבלו המברקים, נאסף המידע ונערך הטקס. העניין "נגמר", "סוכם", "בודד". אחרי הכל, בין המוות הזה ובין מיתות אחרות - שלא לדבר על החיים - יש מעט מאוד קשר. איך יכול להיות קשר? הפרטים שונים לגמרי!
הקשר קיים כמובן אך החילוניות - ואני כותב זאת כחילוני, שנבט מתוך ערוגה מסורתית - איננה מסוגלת להכיל אותו. הנחמות נשמעות חלולות מדי, ריקות מתוכן, ובעיקר נטולות תבונה אמיתית. אתה מרחף מעל-פי תהום, כפות רגליך נחרכות קלות מאש הכאב והאובדן, ומסביבך מציעים לך מטליות ריחניות של בריטיש אירווייז. פה ושם מוגש לך גם שקיק מרשרש של בוטנים פריכים. זה לא עוזר, וזה לא מנחם, ולפעמים זה גם נתקע בשיניים ועושה בחילה גדולה. צריך להגיד: אני לא מפקפק לרגע בטוהר כוונתם של המנחמים החילונים. הלכתי בנעליהם, כמו שאומרים, לא פעם. מצוקתם היא אמיתית: צריך להגיד משהו, אבל המילים חלשות מדי. אולי בגלל זה השתקנים, לַחֵי העיניים, חנוקי הגרון, סמוקי הפנים, אשר באים לנחם אך לא יודעים איך, אלה הנעמדים מולך ומביטים עמוק לתוך עיניך ואתה עמוק לתוך עיניהם מתוך הבנה הדדית כי התהום אכן תהום והלהבות הן אכן להבות וכל מה שאפשר זה להישרף לאט-לאט יחד -- דווקא אלה מצליחים לגעת. דווקא הם מצליחים לפעור סדק קטן, בחומה המתרוממת מעצמה, מסביב ללב האבל.
עמק חפר איננה בני ברק. בשבתות זורקים כאן אבנים על מי שאיננו עושה מנגל, להבדיל על מי שאינו שומר שבת. לרוב התושבים כאן יש טלית אחת, שהלכה והצטמקה במשך השנים עד לגודל של מטפחת. שארית בודדה מיום הבר מצווה ההוא. תפילין הוא בכלל אביזר אקזוטי. תנו למושבניק תפילין ראש והוא ישתמש בה כדי לקשור את לועה של פרה מריירת, או כדי לרתום את הטרקטורון לעמוד תאורה, שלא ייגנבו. רצועות עור, כידוע, הן דבר שימושי בחלק הזה של הארץ.
ועדיין: הדיבורים על חשיבותה של תפילת ה"קדיש" במהלך שנת האבל הראשונה, כמו גם השיעורים המרתקים של הרב הספרדי הראשי שלמה עמאר, הרב הראשי לשעבר לאו, והרב הירושלמי משה פרנק, אשר עסקו (תופתעו לשמוע) בעולם הזה יותר מאשר בעולם הבא, במורשתו של אבי יותר מאשר באמונותיו הדתיות, ביכולתנו "להחיות" את דרכו ואת מי שהיה, במקום לקוברו באדמה עם צורתו הגשמית - כל אלה דרבנו את אחי ואותי (שני חילונים גמורים, פחות או יותר) לצאת למסע. במקום לדרג מסעדות, אנחנו מדרגים בתי כנסת. כל בוקר בחמש וחצי אנחנו קמים, קופצים לאוטו, ונוסעים לחפש מקום חדש להגיד בו קדיש - על אבא.
הממצאים הן כדלקמן: במושב עולש, המתמחה בגידול פרחים, יש בית כנסת חביב המנוהל על-ידי הרב אליהו עמאר, בנו של הרב הראשי הספרדי. עמאר הבן מקסים, מבריק, ואחרי התפילות הוא מכין למתפללים יופי של אספרסו.
בכפר יעבץ יש בית כנסת תימני יפהפה ולידו בית כנסת אשכנזי חביב. הצרה היא שבשני המקומות המתפללים ממלמלים את התפילה כאילו היו שדרני כדורגל ברזילאים. אתה מוצא את עצמך מחכה ל"גווווווווווול!!!". ועדיין, הכנסת האורחים כלפי זרים גמורים מחממת לב.
הלאה: בכפר הרא"ה יש בית כנסת מרווח ומעורר כבוד. בתל מונד יש כמה בתי כנסת, כולל אחד של פרסים שלידו בית קפה בשם לחם הפתוח כבר מחמש בבוקר. לידו, בפינה חבויה, ניצב הזוכה: בית כנסת מרוקאי המנוהל על-ידי הרב צדוק. מעל ארון הקודש מתנוסס פסוק בניאון, כאילו נגנב מאיזו פיצוצייה. אפשר להתפלל, ואפשר להתנחם, ואפשר להתגעגע לריח הטלית של מי שביקש מאיתנו - ואנחנו נציית ככל שנוכל - לזכור מניין באנו.