שחררו את הילד, את הנער. שחררו את החיל. שחררו את השבוי, הנמק בשביו. שחררו את גלעד שליט, עכשיו, לאלתר, פן לא יהיה, חלילה, את מי לשחרר, אם - חלילה - נאחר.
הקריאה המפצירה הזו, הזועקת, המשוועת, מופנית כלפי ממשלת ישראל. שחררו אותו עכשיו, בכל מחיר. כי אין מחיר לחייו. כל הקלפים בידינו. כולם. כ-ו-ל-ה-ם. אין לנו מה לעשות בהם. הם טורדים את מנוחתנו. הם מעיקים עלינו. הם מכלים את משאבינו. תנו להם אותם, את המרופטים שבינהם, את הבלים מזוקן, את הקרועים, וגם - אכן - את הטובים שבהם, במידה ובשיעור שבהם הם נדרשים. מותר להתמקח. צריך להתמקח. אבל לא עד בוש. עד נקודה שבה, מנה ואילך ההתמקחות הופכת את המיקוח לשיח עקר, חסר סיכוי, חסר תוחלת, חסר תועלת. אנחנו מצויים בשלב הזה, שבו חבל על הזמן, חבל על הדיבורים. הכל ידוע. ישראל יודעת מה עליה לשלם כדי להחזיר את גלעד שליט הביתה. היא עושה זאת. יש, מן הסתם, הסברים לאי-החזרתו הביתה. כל הסבר, הגיוני ומנומק ככל שיישמע הוא בבחינת תירוץ כל עוד גלעד אינו בבית.
יש לגלעד משפחה שקטה ומאופקת, שאינה יודעת לצעוק, אינה יודעת להפוך שולחנות ועולמות. משפחה שמתייסרת בשתיקתה הזועקת. פגישותיה עם אנשים מעידות על אצילות נפש. נימוסיה מופלגים. אין ריר וקצף על שפתיה, גם בשעה שהיא משוועת, כמעט נואשת. מותר לנו להניח ולשער מה הייתה עושה ישראל אילו החיל השבוי היה, נגיד, בנה של אחת המשפחות המיוחסות, העשירות כקורח, מהמשפחות שמתקיים בהם הקשר הון-שלטון. או, אולי, עיתון. משפחה מקושרת, מתוקשרת, שלא הייתה מניחה לממשלת ישראל לשקוט אף לרגע. היא בוודאי לא הייתה מאפשרת "למרוח" אותה במשפטים חלולים ונבובים - כמעטי מעליבים - נוסח "ישראל עושה הכול. היא הופכת כל אבן" וכיוצאים באלה הצהרות ריקות, עקרות, שאינן אומרות דבר.
יש מבחן אחד והוא קר והוא פשוט והוא אכזרי. מבחן התוצאה. ישראל נכשלת במבחן הזה. איך דרך אחרת, חלופית, לומר זאת - ישראל עוקדת את גלעד שליט על מזבח עקרונות, אשר אף לא אחד מהם שקול לאיום המתמשך, הוודאי, הבלתי נסבל, על חייו.
אין מחיר לחיי אדם. ממשלה דמוקרטית, נבחרת, של מדינה, אשר למען הגנתה מגויסים צעירים לצבא, מחויבת לעשות הכול כדי להשיב מי מהם שנופל, חלילה, בשבי אויביה. אין כאן שאלה של מחיר, בוודאי לא כאשר ידוע כי לא העדר "קלפי מיקוח" - במירכאות ובלעדיהן - מונע את ישראל לשחרר אותו אלא סירובה לתת אותם.
"לא בכל מחיר" היא אמרה מופרכת. היא פרה קדושה שהגיע זמן לשחוט אותה. תדע כל אם עבריה ויידע גם כל אב וכל בית אב, כי אם, חלילה, מי מבניו ייפול בשבי, ישראל תפדה אותו בכל תנאי, בכל מחיר, מבלי להתפלפל בסוגיית דעתם של חכמי ישראל לדורותיהם על המחיר של פדיון שבויים, כפי שהם כתובים, מפולפלים, בכתבי קודש.
חייו של גלעד תלויים מנגד. דמו בראשינו. כל יום שעובר והוא עודנו שבוי מחמיר את האיום על חייו ומעצים את סיכונם. צריך להודות ביושר, גם אם בצער ובכאב: ישראל, אשר בוודאי רוצה לשחרר את גלעד שליט, אנוסה לשחררו במחיר "בלתי נסבל" לדעת רבים, אבל, כאמור, כאשר חייו תלויים מנגד - מתבטלת שאלת המחיר שיש לשלמו כדי להצילם.
תנו להם מאות מחבלים, לרבות אלה שידיהם מגואלות בדם. שחררו אותם ועם שחרורם - את גלעד. אין דרך אחרת. אין אפשרות אחרת. אין קלפים אחרים. זה המשחק. הוא לא הוגן, הוא מלוכלך, אבל אלה הם חוקיו. הם לא הוגנים, הם לא צודקים, הם בוודאי לא שוויוניים, אבל אין כיום חוקים אחרים. החזירו את גלעד עכשיו!
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
