האירים הבינו טוב מאוד

לצופה מן הצד נראה כאילו אירופה נמצאת בדמדומיה. כל שנה מביאה עמה צמצום נוסף באוכלוסיה המקומית בשל סירובם של הצעירים לשאת בעול גידול המשפחה, וכל שנה הולך וגדל מספר המוסלמים ביבשת, בעקבות ריבוי טבעי והגירה מן החוץ. כשמעמידים עובדות אלה מול הוותרנות הפוליטית והאנטי-לאומיות המאפיינות היום את אירופה, אפשר לדמיין עתיד שבו יקדם ים של צריחי מסגדים - על אורחות החיים הנלווים אליהם, כמו ביטול החופש הפוליטי והיעדר פלורליזם תרבותי - את פני התושבים שיחיו בין הרי אוראל והחוף האטלנטי.

אבל מדי פעם מופיעים סימני שאלה לגבי הוודאות שבתסריט זה.
סימן שאלה אחד הוא, למשל, החלטה של איטליה מלפני שבוע לגרש ממנה מהגרים מוסלמים חזרה למצרים. סימן שאלה אחר הוא התוצאה של משאל העם שנערך לא מכבר באירלנד על הסכם ליסבון של האיחוד האירופי. הסכם זה היה אמור להעביר סמכויות בעלות משקל ממדינות האיחוד האירופי אל ממשלת אירופה היושבת בבריסל, ולמעשה - מטרת ההסכם הייתה להכניס בדלת האחורית את החוקה האירופית למדינות אירופה השונות, לאחר שזו שבקה חיים בעקבות משאלי עם בדנמרק ובצרפת, שפסלו אותה ב-2005. שכן, על-פי תקנות האיחוד, כל מדינה מבין החברות בו יכולה להטיל וטו על כל הצעת הסכם ביניהן. וזה אכן מה שקרה באירלנד: במשאל האחרון (שהתקיים במדינה זו בלבד, בשל חוק מקומי המחייב עריכת משאל עם בסוגיות כאלו) סירבו תושבי האי לאשר את המסמך עב הכרס, שהוכן על-ידי פקידים ומדינאים בשוק המשותף, למרות תמיכתם של מנהיגי אירלנד בו.


ערעור מכוון בתחושות הזהות הלאומית

העיתונאים, כהרגלם, ידעו במהירות הבזק, ממש עם פרסום תוצאות המשאל, את הסיבה לכישלון ההצבעה. הכתבים המלומדים קבעו שהאשם העיקרי בדחיית ההסכם הוא היותו "מסובך" מדי, באופן ש"האירים לא הבינו אותו". אכן, לאור העובדה שגדוד של פקידים ועורכי דין הם שחיברו אותו, אין סיבה לחשוב שהסכם ליסבון היה בר-הבנה למוח אנושי רגיל. יש גם להניח שהעובדה שהתושבים לא הבינו את מה שבישלו בשבילם שליטי אירופה, לא הפריעה כלל ועיקר לאותם שליטים. אבל אזרחי אירלנד לא היו צריכים לקרוא את סעיפי ההסכם לפרטיו כדי להבין את העיקר שבו. נקודה מרכזית אחת בו הם קלטו היטב: על-ידי אישורו, הם יעבירו לידי הפקידים בבריסל סמכויות שהן מעל ומעבר לאלה שכבר נמצאות בידיהם, ובכך יפגעו ביכולתם שלהם, של האירים, להחליט על עתידם ועל דרך חייהם. העובדה, שזו הייתה שאלת השאלות שעליה היו אמורים לתת את דעתם בקלפי, הייתה ברורה לכל.

האיחוד המדיני של אירופה, מהלך שלכאורה היה אמור להוביל לחיזוקה, בפועל הביא להיחלשותה. הניסיונות להפוך כל מדינה למעין תת-מדור של היבשת, הביאו להתערערות תחושות הזהות הלאומית של הפרטים בכל יחידה כזו, או לפחות הצמיחו אצלם את ההרגשה שכמעט אין בכוחם להשפיע על מדיניותן של ארצותיהם. זה כמובן בדיוק מה שקברניטי האיחוד האירופי רצו להשיג, אבל התפתחות זו הביאה עמה, באופן טבעי, לאובדן הזדהות חברתית ולכרסום ברצונם של התושבים להיאבק למען מורשתם. הרי כל אחד שואל את עצמו: מה הטעם במאמץ והקרבה כלשהם למען החברה, במאבקה הקיומי נגד האיום האיסלאמי, אם החברה בעצם כבר אינה שלי, אלא של "אירופה המאוחדת"? מדוע שאיאבק עבור ערב רב של עמים בעלי תרבויות ושפות שונות, הנשלטים על-ידי פקידים שבהם כלל לא בחרתי?

הכוחות הפוסט-לאומיים (או ליתר דיוק - האנטי-לאומיים) הצליחו לאחר מאבק ממושך להשתקע היטב בליבן של המערכות הפוליטיות, האקדמיות והתקשורתיות במדינות אירופה השונות. הם הצליחו להשפיע גם מעבר לגבולותיהן, כשכיבושיהם העיקריים הם חוגים חשובים בארה"ב. ואילו את ליבות החוגים האינטלקטואליים שלנו, שדרגת הפרובינציאליות שלהם ידועה זה מכבר, לא נצרכו כלל לכבוש, כי אלה הלכו אחריהם מרצון. בשביל השמאל שלנו, שגדל על ברכי העל-לאומיות במתכונת האינטרנציונליזם הסוציאליסטי, היחתה הפוסט-לאומיות ממש מתנה מן השמיים. עם קרוס "אחוות העמים", שהייתה אמורה להתקיים לעד בחסות הסוציאליזם של ברית-המועצות, אימצו לעצמם "חוגי השלום" בחשק רב ובהכרת תודה את האינדיווידואליזם המוקצן שביסוד הפוסט-לאומיות, גם אם אינדיוידואליזם זה הוא במהותו מנוגד לרעיון הסוציאליסטי.

וכך, התחילו להישמע זמירות חדשות בארצנו, לכאורה מקוריות שלנו, אבל למעשה חיקוי למה שמושמע זה זמן מחוץ לגבולות ישראל. זמירות אלו כוללות בהכרח גם ערעור על עצם צדקתה של הציונות, שהרי זוהי תנועתו הלאומית של העם היהודי. הרצל, והציונות שחולל - כך התחילו לבשר בתקשורתם ובחוצות האוניברסיטאות - הם ככלות הכול יצירי הלאומיות האירופאית של המאה ה-19, ולאומיות זו, כידוע, אבד עליה הכלח. מן המפורסמות הוא שלאומיות מיושנת מסוג זה, של עמים נבדלים, אינה ראויה עוד לבוא בחברה טובה (חוץ מאשר אצל הפלשתינים, שם היא ראויה גם ראויה, אף שיהיה צורך להשקיע מאמץ כדי להפוך אותם לעם נבדל), ועל כן ממילא צריכה המתכונת הישנה של מדינת ישראל לפנות את מקומה ל"מדינת כל אזרחיה".


להפוך את "הבלתי הפיך", למנוע את ה"בלתי נמנע"

נשוב לאירלנד. גם אם השמאל שלנו, כמו גם זה האירופי, ממשיך בינתיים לדבוק בערעור הרעיון הלאומי, מתברר שלא כל התושבים בכל מדינות אירופה מוכנים לכך. מה שקרה באירלנד מבשר אולי את תחילתו של היפוך המגמה ביבשת. מה שקרה באירלנד מלמד על דבר נוסף: שאפשר להגיד "לא" לתהליכים שהם, לכאורה, "בלתי הפיכים" ו"בלתי נמנעים", כפי שנאמר חזור ואמור לתושבי אירלנד בזמן המערכה על המשאל - במיוחד אם תהליכים אלה קובעים את גורלו של עם. כי מה אומרים לנו בישראל ללא הפסק? שאי-אפשר לעצור את ההתפתחות ה"בלתי נמנעת" של "הקמת מדינה פלסטינאית שבירתה ירושלים", גם כשזו מבשרת את שליטת החמאס ושכמותו ברחובות העיר העתיקה, ובמבואות תל אביב.

האם אפשר להתנגד לכל העולם? - שואלים אותנו. איני יודע את התשובה לכך, וגם איני חושב שזו השאלה הנכונה. אבל בוודאי שאפשר להתנגד לאותם חוגים הממנים את עצמם כאנשי ה"עילית" ולוקחים לעצמם את התפקיד של ניהול עתידנו. הנה, האירים אמרו "לא" לשכבות השליטות, שביקשו להכתיב להם עתיד שלא היו מוכנים לקבלו. בהחלטה מפתיעה הם יצאו נגד הזרם, ובכך רק חיזקו את עצמם, ואולי את אירופה כולה.