אדוני מבקר המדינה - איפה אתה חי?

הדיבורים על אפשרות של הסכם מדיני עם סוריה שמחירו כמובן הוא נסיגה מהגולן העלו מחדש את עניין משאל העם. אלא שהפעם עוסקים בנושא ברצינות רבה. ועדת הכנסת בשיתוף ועדת החוקה התכנסה למרתון של כמה שעות שעסק במגוון הנושאים הקשורים לכינונו של משאל עם בישראל, וכל זה בשבוע הראשון של הפגרה. הנושא הראשון שעלה לדיון הוא כמובן הכסף. מנין יבוא המימון למשאל העם מקופת המדינה? מתרומות ואם מהמדינה אז לאן, למפלגות או גושי מפלגות או שמא לגושים של ימין ושמאל שיורכבו מעמותות וגופים חוץ פרלמנטריים? ואם תרומות אז כמה ומהיכן, האם להגביל את התרומות או לא ולידי מי להעביר אותן, למפלגות או לעמותות.

היו מומחים וח"כים שטענו כי יש לתת מימון ציבורי אל המפלגות שאם לא כן יוחלש כוח המפלגות שמעמדן בציבור חלש ממילא. מולם טענו ח"כים אחרים שקיים חשש שכסף עבור משאל עם שיועבר למפלגות שיש להן גירעון אדיר בקופותיהן ישמש לצורך כיסוי הגרעונות הללו. וכך לגבי מימון מחו"ל של גורמים בעלי עניין, כמו שהגדיר אותם ח"כ יולי אדלשטיין תוך שהוא מכוון למקורות המימון של חלק מארגוני השמאל בארץ, "אני רואה בעיני רוחי מודעות גדולות של האיחוד האירופי". בדיון אפילו הועלה חשש מפני מצב שבו ח"כ שמסוכסך עם ראש הממשלה אומר לו: "תמנה אותי לשר ואם לא אני אעבור לגוש שמתנגד לך" או תיאוריו של ח"כ יצחק לוי שהתנגד למימון ישירות למפלגות, "זה יהיה פוליטיקה, כל אחד ירצה להופיע בתמונות בראיונות, הרי אין ספק שיתלווה לעניין רווח פוליטי וכל אחד ירצה לומר הנה אני השפעתי". נו, מסתבר שהח"כים כבר מכירים היטב את החבר'ה שלהם.

נחסוך מכם את הפלפולים העמוקים שהצליחו להרגיז גם את ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו שביקש להזכיר לנוכחים שמשאל העם על הגולן הוא למעשה מאבק על הבית של תושבי הגולן שנותרים חשופים מול הממשלה וכוחה האדיר. "עם כל הכבוד", אמר ח"כ רותם, "נושא חיזוק המפלגות לא עומד לנגד עיני, אם ניקח את הזכות של הגנה על הבית אל מול הזכות לחיזוק המפלגות זכות ההגנה על הבית גוברת, כ"כ מפחדים מהמבקר ושוכחים שעוקרים אנשים מבתיהם". "לא יתכן שהממשלה תחליט על מהלך ולא תאפשר מימון ציבורי", אמר ח"כ מולא. את הדיון בשאלה הזו חתם ח"כ לשעבר ואיש רמת הגולן יהודה הראל בחיוך: "אם תתגשם ההצעה להעביר את תושבי ואדי ערה לרשות הפלשתינית, לא יעלה על הדעת שעיריית אום אל פאחם לא תוכל להתנגד לכך במסגרת משאל עם ולא תוכל לקבל מימון ציבורי".

תרשו לי לומר שכל הדיון הזה במימון מפלגות, על אף חשיבותו העליונה, מתעלם באופן מוזר ותמוה ממה שכבר הזכרתי בקטע הקודם – חלקה של התקשורת הישראלית בעידוד ובדחיפה לכיוון חשיבה ולדפוסי הצבעה של שמאל חילוני ליבראלי. במקרה של משאל עם הדבר יהיה חמור פי כמה וכמה. כאן במקרה של משאל עם זה בדיוק המקרה שבו הנטיה הפוליטית תקשורתית תטה את תוצאות ההצבעה מול מחנה שהתקשורת בד"כ נגדו – כי לא מדובר בהצבעה לאנשים/מפלגות אלא לנושא ולרעיון שגם קל "למכור" אותו תקשורתית. כל זה שווה כסף. אפילו הרבה מאד כסף. וגם אם נניח לשאלת הכסף, קיימת סוגיית התעמולה נטו. כדי שהציבור יוכל להחליט הוא צריך לקבל לידיו את מלוא המידע, את כל הפרטים ובצורה שקולה ומאוזנת. די אם ניזכר בהתגייסות התקשורת בסוגיית החזרת החיילים אודי גולדווסר ואלדד רגב הי"ד.

"תחזירו אותם!" זעקו כותרות העיתונים, שלא התביישו לתת פקודות לממשלה כאילו היו מעל הרשות המבצעת וכאילו מישהו הסמיך אותם לבטא את דעתו של העם, תוך התעלמות בוטה מכל הסוגיות האחרות הקשורות בנושא, ובכך מעלה בתפקידה. אז נכון, תושבי רמת הגולן אינם חרדים או מתנחלים ואי אפשר להסית נגדם בקלות, לכן הכותרות הצפויות יהיו בנוסח "חבקו אותם!" כל יום תופענה כתבות על מדוע לא מתקדמות כהלכה העבודות של ישובם מחדש בגליל והאווירה התקשורתית תהיה בנוסח "כולנו אתכם", ו"מחיר השלום" וכיו"ב , אבל ברור היטב שכתבות עומק, תחקירים ומאמרים העוסקים בהשלכות הנסיגה ובכוונות הצד הסורי לא נמצא, ודאי לא בעמודים הראשיים. הנה כך יכשירו את הלבבות לפינוי הבלתי נמנע כביכול ויטו את תוצאות משאל העם עוד בטרם יפתח.
כאילו כדי לאמת את מחשבותיי דברה נציגת הערוץ השני, עו"ד ניבה כובשי, שאמרה כי "רק 15% צופים במשדרי התעמולה", במילים פשוטות מי שקובע ומי שמוליך את דעת הקהל זה משדרי האקטואליה, החדשות והעיתונים, שכולם יודעים לאן נוטה דעתם. אז לפני שמתחילים להתפלסף על מאיפה יבוא המימון ואיזה גושים יהיו וממה יורכבו, חשוב לתת את הדעת על הבעיה הזו של "גוש התקשורת" כמכשיר תעמולה מובהק העומד לצד גוש השמאל-מרכז וכיצד להתמודד מולה. הרי כל אמצעי המימון כאלה ואחרים הם בדיחה לעומת המנגנון הכספי האדיר ויכולת התעמולה העוצמתית של התקשורת, שמשפיעים קודם כל על מקבלי ההחלטות וחברי הכנסת שתלויים בהם וזקוקים להם.

בימים אלה ממש, ערב ט' באב, "סוגרים" עקורי גוש קטיף שלוש שנים של טלטול יאוש, עוני ומפח נפש. קמפיינים גדולים וחזקים וגם לא מעט כסף הושקעו במאמץ למנוע את העקירה, אבל גורלם נחרץ מראש. להם לא היה כל סיכוי מול הקו והטון האחיד שהשליטה העיתונות הישראלית.