אין כמו הטעם של הפעם הראשונה. ואני לא זכיתי לטעום אותה כי עוד לא נולדתי - אז אני יכול רק לדמיין. יכול לנסות לחשוב על מקבילות, דברים דומים. כמו הפעם הראשונה שהפועל ירושלים זכתה בגביע המדינה. כמו אז שהפועל גליל עליון לקחה את האליפות ממכבי. ודרך אגב, לדעתי, האליפות של פיני גרשון אי שם בתחילת שנות התשעים היא ההשג הגדול ביותר שלו היום. כל האליפויות (הזניחות) עם מכבי, וגם גביעי אירופה לא משתווים לאותה אליפות, בגלל הראשוניות.
אבל הזכייה של רלף קליין בגביע אירופה היא באמת משהו אחר. צריכים לזכור שפעם היו לנו הרבה יותר רגשות נחיתות. צריכים לזכור שפעם הרגשנו פרובינציאליים. בקצה של העולם, חיים במקום נידח. צריכים לזכור שפעם כל דבר שהיה לו טעם של חוץ לארץ היה מופלא בעינינו.
כי היום אנחנו כבר הרבה יותר ציניים. היום אנחנו כבר חלק מהכפר הגלובלי. ומותגים מחוץ לארץ הם דבר שבשגרה. אנחנו טסים לחו"ל לפחות פעמיים בשנה. האוכל שלנו לא נופל ברמתו מזה שבחו"ל. כבר "מזמן" יש לנו טלוויזיה מסחרית. יש לנו השגים מדעיים. ישראל היא מדינה מערבית לכל דבר ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתנשא על שכנותינו במזרח התיכון. יש לנו כוכבים בהוליווד. דוגמניות באירופה. ואהה גם זכינו כבר שלוש פעמים באירוויזיון.
אז כדי להבין את ה"אנחנו על המפה" של טל ברודי. אנחנו צריכים לחזור אל אותה ראשוניות של שנות השבעים. אל הכמיהה להכרה שפיעמה בליבותיהם של הישראלים של אותה תקופה.
כדי להבין את העוצמה של השמחה ששטפה אז את הצופים באותו גמר גביע בו זכינו לראשונה. עלינו להבין שלא היה מדובר בסתם זכייה בגביע במשחק ספורט. זו הייתה אחת מהפעמים הראשונות שבהן הרגשנו קצת נורמליים. עם גאה שהוא חלק ממשפחת העמים.
עוצמת השמחה נבעה לא רק ממניעים שקשורים בספורט זו הייתה גאווה ציונית (לא צינית - אסור לשכוח את ה-ו"ו).
ואתה, רלף קליין, נתת להורי את הרגעים המאושרים. את תחושת הגאווה. את השמחה הכנה והאמיתית. חבל שלא הייתי שם כדי להתרגש. חבל שאני צריך לנסות רק לדמיין את השמחה הזו. אבל תודה לך על אחד הרגעים שנכנסו להיסטוריה של מדינת ישראל. אחד הרגעים הגדולים של המדינה ולא רק של הספורט בישראל.