הרגולטור הישראלי והאופנה האחרונה

הרצון האנושי התמים לגלות את הנוסחה לחיי נצח, להיות בריא ויפה לעד - גולש גם לתחום הכלכלה. שום פוליטיקאי לא מעיז להציע לנו חיי נצח, יופי ובריאות לעד. אך אין להם כל בעיה למכור לנו ש"עוד קצת רגולציה" תבטיח חיי נצח לפעילות העסקית, תמנע מחזורי גאות ושפל. לא עוד פשיטות רגל.

הרגולציה הפרטנית, הדוחות שענתבי דורש, היא בלתי אפשרית בעליל. בנקאי שרוצה להסתיר נתונים (בעברית פשוטה: לרמות) יכול לעשות זאת בקלות. אף אחד מפקידיו של ענתבי לא מסוגל לגלות זאת בתוך שפע הניירת, הטבלאות והגרפים כפי שלא היה להם מושג ממעילת הענק של אתי אלון בבנק למסחר. את "עשרות החתכים" של ענתבי מקסימום מתייקים איפשהו, מה עוד שהפקיד גם צריך "לצאת לסידורים" מתישהו לשוק מחנה יהודה.

לכן, דבריו ו"צעדיו" של ענתבי הם קשקוש מוחלט אבל גם מסוכן. מצד אחד, הכול-יכול מרגיע אותנו: "...המערכת נמצאת היום במצב סביר ובשליטה" אבל באותה נשימה הוא כבר מצביע על האשמים הפוטנציאלים ודורש מהמוסדות הפיננסים לדווח את היקף החשיפה שלהם לארבע קבוצות האחזקה הגדולות במשק - קבוצת נוחי דנקנר, קבוצת יצחק תשובה, קבוצת לב לבייב וקבוצת אליעזר פישמן.

רגולציה ממשלתית מתבצעת בשתי דרכים עיקריות: האחת, איסורים והיתרים גורפים על סוגי פעילות כלכלית מוגדרים: לדוגמה, הפרדה בין בנקאות השקעות לבנקאות מסחרית רגילה (הבנקאות המקובלת בישראל), או איסור על מכירת מניות בחסר (שורט), או מתן רישיון להקמת בנק. הדרך השנייה היא פיקוח על הפעילות השוטפת של המוסדות הפיננסים - הדוחות שענתבי דורש. יתר המגבלות שייכות כבר לתחום החוק הכללי עליו מושתתת חברה אנושית: לא תגנוב, לא תשקר (גילוי נאות).

מדיניות האיסורים הממשלתיים הגורפים נועדה במקורה למנוע את המשברים המחזוריים בכלכלה החופשית, להגדיל את היציבות הכלכלית. הפדרל רזרב הוקם שנים רבות לפני המשבר הכלכלי של 1929. למרות זאת, ודווקא בגלל ההתערבות האגרסיבית של הממשל בכלכלה, הפך משבר 1929 לארוך ביותר בהיסטוריה הכלכלית האמריקנית. המשק האמריקני יצא מהמיתון רק לאחר מלחמת העולם השנייה. 16 שנים של מיתון כלכלי. משברים כלכליים מחזוריים עד אז (אלה שהרגולטורים רצו למנוע), ללא כל רגולציה ממשלתית, נמשכו בין שנתיים לארבע שנים...

השמאל הכלכלי שמח לסופם של בנקי ההשקעות הגדולים בארצות הברית (מריל לינץ', מורגן סטנלי, ליהמן ברדרס ועוד). ה"מומחים" רק שוכחים לציין שלא כוחות השוק הם שיצרו את ההפרדה בין בנקים מסחריים לבין בנקי השקעות, אלא הייתה זו החלטה שרירותית של הרגולטורים וחסידי הפיקוח הממשלתי ההדוק שכפו הפרדה זו בכוח כדי "להגן על חוסכים ומשקיעים". עכשיו בוטלה אותה "רפורמה".

גם בישראל, תחת שרביט הרגולציה של בנק ישראל והמפקח על שוק ההון באוצר לא היה בכוחם של פקידי ממשלה למנוע את קריסת הבנקים הישראלים ב-1983 ולא למנוע מחזורים חריפים של שפל וגאות בשוק ההון בשנים שלאחר מכן.

אנחנו באמת זקוקים לגדודים של רגולטורים ממשלתיים, בעלי מוחות אנליטיים, מצוידים במחשבי-על לניתוח הפעילות הכלכלית, כישרון מדהים לחשוף כל פעילות חריגה, בעלי יכולת על-אנושית לחזות את העתיד ולגלות כל משבר צפוי וכל גאות בועתית; ויחד עם זאת - גם לדעת כיצד לנהוג אחרי שזיהו את הבעיה. מה לעשות, אבל במציאות אין חיה כזאת, ובוודאי שלא במשרדים ממשלתיים.

לצערנו, אי אפשר למנוע מחזורים בכלכלה או פשיטות רגל. תהליך כמו החיים והמוות בטבע. אין תחליף ממשלתי לכלי הרגולציה שהשוק מפתח. הרגולציה הממשלתית מטעה את הציבור ונוסכת בו ביטחון-שווא כי "הכול מתנהל כשורה": יש פיקוח, יש הגנה ממשלתית על החסכונות, ליועץ יש תעודה ו"הוא בטח יודע", ו"הבנק לעולם לא ייפול".

מדינה שתנהיג את רגולציית השוק, בניגוד לזרם המקובל ב"מערב הנאור" תוכיח את עדיפותה הכלכלית ואת יציבותה (היחסית) של המערכת הפיננסית שלה: ביטול הרגולציה המקשה על הקמת בנקים חדשים, הגברת התחרות, חקיקת-יסוד שתאסור על ממשלה "לעזור" לעסקים בקשיים. כך תתפתח תחרות לא רק על תשואה אלא גם על יציבות וביטחון. בנקים יצאו מגדרם להוכיח ללקוחותיהם שהתשואה אצלם אולי נמוכה יותר אך יציבותם אינה מוטלת בספק.

"גוף שנקרא OFHEO מונה בשנת 1992 על-ידי הקונגרס, ותפקידו היחיד היה להשגיח על התנהלות פרדי ופאני. והם היו שם כדי להעריך את יציבות העסקים, לבקר את הדוחות הכספיים וכו'. שתי חברות - זה כל מטלת הפיקוח שהוטלה עליהם. היום יש להם 200 עובדים. התקציב שלהם עומד על 65 מיליון דולר לשנה... וכל תפקידם מתמצה במעקב אחרי התנהלות שתי חברות. אתה יודע, אני מפקח על קצת יותר משתי חברות... והם ישבו שם, הוציאו דוחות לקונגרס, דיווחו לסרבנס אוקסלי כל שנה. הם הוציאו דוחות של 100 עמודים שתמציתם היא: "בדקנו את החברות האלו, הסטנדרטים שלהם תקינים, הדירקטורים בסדר והכול בסדר...". ופתאום אתה נתקל בדיווחים כספיים, הכוזבים בהיסטוריה... הפרות אמונים מצד מנהלים, והכול נחשף. וכמובן... כשהכול נחשף, OFHEO כתבו דוח של 350 עמודים... הדוח מאשים את ההנהלה... את הדירקטורים... את ועדת הביקורת. בכל הדוח אין מילה אחת לגבי עצמם... ואלו הם 200 אנשים שהלכו כל יום לעבודה כדי לפקח על לא יותר משתי חברות. זה רק מראה לך את הבעייתיות של רגולציה."

אנו ממליצים לידין ענתבי להתחיל לכתוב את דוח 350 העמודים שלו. ביטחוננו בכישלון הצפוי של המפקח על שוק ההון באוצר אינו נובע מהשקפת עולם ששוללת רגולציה על עסקים ומוסדות פיננסים. אין לנו ספק שרגולציה חיונית והכרחית. אנחנו רק טוענים שרגולציה ממשלתית אינה יכולה לעמוד בהבטחתה ורב הנזק מתועלתה.