הדבר המכעיס והמאכזב ביותר בהתנהגותם של "אדריכלי אוסלו" הוא סירובם העקשני להודות בטעותם. לעומת זאת, הדבר המכעיס והמאכזב ביותר בהתנהגותם של מתנגדי אוסלו (או לפחות של נציגיהם הנבחרים), הוא אוזלת ידם במניעת המשך הפצתו של המיתוס כאילו אוסלו היווה מהלך חיובי (או לפחות חיוני) לעם ישראל, וחוסר האונים שלהם בהפיכת הכסילות הקטלנית שבמשנה המדינית של השמאל ללעג ולקלס.
אותה התכחשות כפייתית של מחוללי אוסלו באה לאחרונה לידי ביטוי חריף בשני מאמרים שפורסמו לציון 15 שנה - עשור וחצי! - לחתימתו של אותו הסכם אומלל שלא הניב דבר זולת גל מתמשך של הרג והרס על החברה הישראלית ועל החברה הפלשתינית כאחת. מאמרים אלה, פרי עטן של שתי דמויות בולטות בהובלת אותו "תהליך", האדונים יוסי ביילין ("מקור ראשון", 12.9.08) ורון פונדק (Ynet, 14.9.08), מציגים בפני הקורא ניסיון שקוף לשכתב את ההיסטוריה, תוך דילוג על עובדות מהותיות רבות, סילופן ועיוותן של אחרות, והצגת נתונים בלתי מדוייקים בעליל.
אולם בדבר אחד צודקים אדריכלי האסון: הסכם אוסלו אכן היה אירוע בעל משמעות היסטורית, וכפי שמציין ביילין, הוא "חילק את ההיסטוריה הישראלית... לשניים - עד 93' ומ-93'". אחרי ככלות הכל, זהו המצב עם מרבית הסכמי הכניעה בתולדות העמים. גם להסכם מינכן - שבמובנים רבים "חילק את ההיסטוריה האנושית לשניים - מ-38' ועד 38'" - יש משמעות היסטורית (כמובן, ההבדל המהותי בין שני ההסכמים מבשרי הרעות הללו - ששניהם נחתמו בשבוע האחרון של ספטמבר בפער של 55 שנה - הוא שבעוד מינכן נכפה על ממשלת צ'כוסלובקיה הנבגדת בלחץ בעלות בריתה, אוסלו התקבל על-ידי ממשלת ישראל מתוך רצונה החופשי). על כן, נראה שאכן דייק פונדק בקביעתו כי "15 שנים לאחר תחילת המהלך, הסכם אוסלו היה והינו הישג היסטורי חסר תקדים" - רק לא עבור ישראל אלא עבור מבקשי נפשה, שהצליחו להשיג במשיכת קולמוס אחת את מה שלא הצליחו להשיג בשנים ארוכות של מאבק מזוין ורצחני.
אולם בכך תם כל דמיון בין האירועים בפועל ובין הצגתם על-ידי ביילין ופונדק.
פונדק מתגעגע לדובי שלו
כך למשל, בניסיון נואש להעלים את הקשר בין ההחרפה הדרמטית של הטרור הפלשתיני לבין יישום אוסלו, מכריז ביילין ש"רק הדמיון הפרוע של הימין יכול לחבר בין הסכם שלום למחיר הדמים הכבד". והרי הקשר בין השניים הינו כה ברור ומובהק, שרק הדמיון הפרוע של שמאל יכול להתכחש לו. הלא, עם חתימת אותו "הסכם שלום" התרחשה באופן מיידי הסלמה עזה בהתקפות הטרור מבחינה כמותית ו"איכותית" גם יחד. כך גם בקצב השכלול של אמצעי ביצוען. הפלשתינים ניצלו ביעילות ובמהירות את דרגות החופש החדשות שהעניק להם אוסלו כדי לשדרג את האמל"ח שבידיהם - מנשק קר לחומר נפץ תקני, ואת מעשי טרור שלהם - מהתקפות דקירה בתקופת טרום-אוסלו תחת ממשלת שמיר, להתקפות תופת של מתאבדים בתקופת פוסט-אוסלו תחת ממשלות רבין-פרס.
למעשה, פרץ האלימות הפלשתיני החל גואה מיד לאחר אותו טקס תיאטרלי על מדשאות הבית הלבן, שבו נזכר פונדק בערגה המזכירה את געגועיו של ילד לדובי שאבד ואיננו עוד. הלא בשנתיים וחצי שאחרי אוסלו גבה הטרור הפלשתיני יותר קורבנות מאשר בעשור שלם שקדם לו. אבל עובדה זו אינה מפריעה לביילין ולפונדק לייחס את ההסלמה באלימות של הפלשתינים לאי-התקדמות במשא-ומתן עמם.
וכך, כשפונדק מסביר כי "לאחר מספר שנים חזרה העוינות. האמון התחלף באי-אמון, והתקווה הלכה ונחלשה" - הוא טועה ומטעה פעמיים: ראשית, העוינות לא חזרה לאחר מספר שנים, אלא קיומה המתמשך התבטא מיידית, כמשתקף מהעלייה החדה בפעילות החבלנית העוינת בשבועות הראשונים שמיד לאחר חתימת ההסכם. למעשה, ההרוג הראשון בעידן פוסט-אוסלו נרצח למחרת טקס החתימה - כלומר ב-24 לספטמבר 1993, וממועד זה ועד לסוף 1993 גבר קצב הקטל פי כמה מזה שבתשעת החודשים שקדמו להסכם. שנית, התקווה לא הלכה ונחלשה - לפחות לא אצל הפלשתינים ולפחות לא בכל הנוגע להעלמת היישות הציונית מעל פני האדמה. להיפך, רוח הוותרנות, החולשה והכניעה הישראלית שהקרינו תהליך אוסלו ונגזרותיו המאוחרות יותר, רק חידדה תקווה זו - תהליך שהסתיים בהתפרצות חסרת תקדים של אלימות ב-2000, כשערפאת הגיע לכלל מסקנה, שלא יוכל לסחוט ויתורים נוספים בדרך של משא-ומתן אלא בגישה כוחנית יותר.
ביילין מתחיל את הספירה ב-1956
מאמציו של ביילין להוליך את קוראיו שולל מתוחכמים עוד יותר. בניסיון ברור לשכתב את ההיסטוריה הוא משתדל ליצור רושם, שללא הימצאותנו בשטחי יש"ע, היה העולם הערבי משלים מזמן עם קיומה של ישראל. לטענתו, "מי שמסתכל על טבלאות ומספרים, מגלה שבין 56' ל-67' כמעט שלא היו אבידות. לעומת זאת, אחרי 67' הגיעו גלי הטרור בארץ ובעולם. כל זה תוצאה של העובדה שלא היינו מספיק חכמים לצאת לפחות מחלק מהשטחים מיד אחרי מלחמת ששת הימים. גם אחרי הסכם אוסלו המכה הגדולה הגיעה בשנת 2001-2002, והיא תוצאה של אי-הגעה להסכם ב-99'."
והרי לא במקרה מתחיל ביילין את מניין ההתקפות בשנת 1956. זוהי שנת סיומו של "מבצע קדש", שנערך, בין היתר, כדי לבלום את מאות ההתקפות מצד קבוצות פדאיון שחדרו ללא הרף לישראל בשנים 1956-50. באתר משרד החוץ, תחת הכותרת "מה קדם למה: טרור או 'כיבוש'"? - מוזכרים אלפי (!) ניסיונות פיגוע נגד ישראל ונגד ישראלים מצד פלשתינים מעבר לגבול בשנות ה-50 המוקדמות. זאת ועוד. מבצע קדש, שכאמור נערך ב-1956, אכן היקשה על הפדאיון והביא לירידה במספר ההתקפות שלהם - אך לא הביא לנכונות להשלים עם קיומה של היישות הציונית, כפי שרומז ביילין.
ההנחה שפינוי מיידי - ולו חלקי - של השטחים עליהם השתלטה ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967, היה מביא להרגעת המצב או לייצובו, מופרכת בעליל. הלא הגורם היחיד שלידיו ניתן היה להעביר את השטח היה חוסיין מלך ירדן - מי שתבע ריבונות על "הגדה המערבית" עד יולי 1988 ורק אז החליט לוותר על תביעה זו. וכך, פינוי שטחים אלה רק היה מעביר אותם חזרה לידי השלטון ההאשמי, אשר במשך שני העשורים שקדמו למלחמת ששת הימים לא נקט יוזמה כלשהי להקמת יישות פלשתינית עצמאית בשטחים אלה או בחלקם. במצב זה, לא רק שלאחר מסירתם שוב לשלטון ירדן לא הייתה יוזמה להקמת ישות פלשתינית באה לאוויר העולם, אלא שהפלשתינים עצמם לא תבעו את השטחים הללו למולדתם הריבונית! אדרבא, באמנה הפלשתינית המקורית, שנוסחה לראשונה ב-1964, הם נמנעו במפורש (סעיף 24) מכל תביעת ריבונות ב"גדה המערבית", בעזה ובאזור חמה. המקום שהם ייעדו למדינתם העתידית היה השטח שבתוך הקו הירוק, אליו הם חדרו ללא הרף כדי לפגע ביהודים, גם לפני המלחמה. בנוסף לכל אלה, אין לשכוח גם את האווירה הכללית ששררה באותה תקופה ושבאה לידי ביטוי ב"שלושת הלאווים" שהוכרזו בוועידת חרטום בספטמבר 1967 - כסימן ליחס העולם הערבי כולו כלפי ישראל באותה עת: לא למשא-ומתן עימה, לא להכרה בה ולא להסכם שלום עימה.
רוסטו מסביר את החלטה 242
לאמיתו של דבר, "מי שמסתכל על טבלאות ומספרים", מגלה את היפוך טענותיהם של אדריכלי אוסלו: כל אימת שישראל הפגינה נכונות לוותרנות מפליגה, הדבר הביא לעלייה תלולה באלימות הפלשתינית נגדה, כפי שהיה בעקבות אוסלו ב-1993 ובעקבות יוזמות ברק-קלינטון ב-2000. לעומת זאת, כשנקטה ישראל עמדות דעתניות ונחרצות, האלימות דעכה באופן דרמטי, גם בהיעדר "אופק מדיני" - ואולי דווקא בשל כך. כך היה בתקופת ממשלת נתניהו, בה חל צמצום מרשים בתופעת הטרור, וכך היה אחרי מבצע חומת מגן, עת נרשמה ירידה תלולה בפיגועים הפלשתינים. האם ביילין באמת לא ידע את כל זאת, או שהוא רק מקווה כי קוראיו שכחו זאת?
ונחזור לפונדק: "אדריכל" זה טוען שאוסלו הביא ל"הכרה ההדדית בין שתי תנועות לאומיות המקבלות בפועל את ההגדרה העצמית לכל אחד מהצדדים". והרי לתנועה הלאומית הפלשתינית - כפי שקובעים חמאס באמנתו ופת"ח בחוקתו - מחויבות מפורשת להכחדתה המוחלטת של ציונות - התנועה הלאומית היהודית. וכדי למנוע כל צל של ספק ברצינות הכוונה, בא הסירוב הפסקני של נציגיה "המתונים" של התנועה הלאומית הפלשתינית בוועידת אנאפוליס (נובמבר 2007) להכיר בישראל כמדינת הלאום של היהודים. לנוכח העובדה שבבחירות האחרונות זכו חמאס ופת"ח יחד בלמעלה מ-90% מקולות המצביעים הפלשתינים, מוזר ביותר לשמוע שבאוסלו נוצרה "ההכרה ההדדית בין שתי תנועות לאומיות המקבלות בפועל את ההגדרה העצמית לכל אחד מהצדדים".
לא פחות תמוה הוא הטיעון של פונדק, שבאוסלו "נקבע גם מכניזם ראשוני ליישום מדיני באמצעות החלטת מועצת הביטחון 242 כיעד ההסדר". עיון חטוף במאמר שפרסם ב-1993 (שנת אוסלו) יוג'ין רוסטו (Eugene Rostow), מי שהיה הדיפלומט האמריקני הבכיר שעסק בניסוח החלטה 242 מטעם ממשלת ארה"ב, חושף את הסתירה המבנית בין כוונותיהם של מחברי 242 לבין תנאי היישום של אוסלו:
"[ההנחה] שאיכשהו למדינה ערבית זו או אחרת זכות לטעון שכל שטח מעבר לקו הירוק הוא טריטוריה ערבית לפי החלטות 242 ו-338 [הינה] מנוגדת ניגוד מוחלט לתכליתן ולייעודן של החלטות אלה. מסמך חשוב, שעתה הותר לפרסום, יש לו תפקיד חשוב בפענוח החלטת 242 וכוונותיה של ארה"ב בתמיכתה בהחלטה זו. זוהי מפה המראה אזורים בעלי חשיבות ביטחונית מיוחדת עבור ישראל. המפה הוכנה על-ידי המטות המשולבים [של צבא ארה"ב] בעקבות מחקר בדבר צרכי הביטחון של ישראל... במטרה לייעץ לנשיא [ג'ונסון] בנושא זה. המחקר קבע שכדי לשמור על ביטחונה, חייבת ישראל להחזיק בחלקים של הגדה המערבית. למעשה, כל המחקרים בנושא הגיעו לאותה מסקנה - מבחינה ביטחונית, חיוני שישראל תמשיך לשלוט בשטח הגבוה בגדה המערבית ובאזורים לאורך נהר הירדן".
ברור אפוא שאם כוונת מחבריה של החלטה 242 הייתה לאפשר לישראל לקיים את ביטחונה, ושאם קיום ביטחונה, על-פי כל המחקרים, מחייב "שישראל תמשיך לשלוט בשטח הגבוה בגדה המערבית ובאזורים לאורך נהר הירדן", אזי לא ניתן למסור אזורים אלה לשם הקמת מדינה פלשתינית. ומכיוון שללא שטחים אלה, החיוניים לביטחון ישראל, לא ניתן לייסד מדינה פלשתינית, למעשה לא ניתן ליישב בין עיקרי 242 לבין עצם תכליתו של אוסלו. על איזה בסיס אפוא מצהיר פונדק שבאוסלו "נקבע... מכניזם ראשוני ליישום מדיני באמצעות החלטת מועצת הביטחון 242 כיעד ההסדר"?
סוחר הסמים תומך בהסכם
אך המרכיב ההזוי ביותר ברשימתו של פונדק הוא הניסיון להקביל בין פעולות הטרור הפלשתיני לבין דפוסי המינהל הישראלי ביש"ע. לפי פונדק, "המצב ששרר עד אז [חתימת הסכם אוסלו] היווה מתכונת להנצחה ולליבוי הסכסוך הישראלי-ערבי. שנים של מתקפות טרור פלשתיני חסר אבחנה מול כיבוש, השפלה ויחס מתנשא מצד ישראל, התישו את הצדדים אך לא קירבו אותם זה לזה". האם הוא באמת מאמין שההתפתחויות שבאו בעקבות אוסלו - וכתוצאה ממנו - תרמו במשהו למניעת הנצחתו של הסכסוך הישראלי-ערבי ולהתמתנותו?
בהקשר זה, מעניין ללמוד מה הביאו לפלשתינים השנים שמאז 1967, אותן שנים של "כיבוש, השפלה ויחס מתנשא מצד ישראל": גידול בתל"ג לנפש מ-165$ לכ-1800$ (פי 10 ויותר), עלייה בתוחלת החיים הממוצעת מ-48 ל-72, ירידה בתמותת התינוקות מ-60 ל-12 לכל אלף לידות, גידול בשיעור הבתים המחוברים לרשת החשמל מ-15% ליותר מ-90%, גידול בשיעור הבתים המחוברים למערכת המים מ-10% ליותר מ-80%, גידול בשיעור הבתים המחוברים לגז מפחות מ-5% ליותר מ-80%, גידול בשטח המעובד לחקלאות פי שניים כמעט, גידול בתוצר החקלאי פי 12.
תחת "המשטר המדכא והמתנשא" הוכפל גם מספר כיתות הלימוד ומספר התלמידים בבתי הספר הפלשתינים, והוקמו יותר מ-10 מוסדות להשכלה גבוהה שכמעט לא היו בנמצא לפני 1967. וכיום, לאחר ש"אדריכלי אוסלו" בעלי התבונה והחזון קיבלו את מבוקשם, והשלטון הישראלי המשפיל והיהיר התחלף בתערובת אימתנית של קלפטוקרטיה, תיאוקרטיה רודנית ואנדרלמוסיה כללית, כל ההישגים הללו נמחקים. רמת החיים צללה לרמות המאפיינות מדינות במרכז אפריקה, האבטלה גואה, הפשע פושה ומערכות החינוך וההשכלה קורסות. אבל פונדק בשלו: "הפרקטיקה החדשה [של אוסלו] הייתה להותיר את משחק סכום האפס המסורתי מאחור ולהגיע לכמה שיותר מצבים בהם לשני הצדדים יש מה להרוויח".
דבקותם של "אדריכלי אוסלו" בדרכם הכושלת וההרסנית מצביעה על פגם מוסרי עמוק. אבל אולי הדבר אינו כה מפתיע: הרי מלידתו, מוסריות גבוהה לא הייתה תג הזיהוי של אוסלו. אחרי ככלות הכל, אדריכליו נזקקו לתמיכתו של סוחר סמים לעתיד כדי להביאו לעולם. אלא שכאמור, יותר ממוסריותם הפגומה של אדריכלי אוסלו צריכה להדאיג אותנו. אוזלת ידם של נבחרי המחנה הלאומי בהצבעה על פגמיו המובנים וב"ציודם" של אזרחי ישראל בידע ובמידע שיאפשרו להם להבחין בתחבולותיהם של "אדריכלים" למיניהם ולהתמודד עימן, היא היא המכשול האמיתי.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
