מחכים לאדמו"ר החלוץ

בארה"ב מתחוללת עכשיו מהפכה, לא פחות. הנשיא בוש, כשמאחוריו אדריכלי הכלכלה האמריקנית, נושא את דבריו לאומה ומסביר כי הוא עדיין נותר איש השוק החופשי, אך מבהיר כי האירועים הפיננסיים הפוקדים את המעצמה אינם מאפשרים לו ולעמיתיו שלא לתהות מחדש על כמה מהנחות היסוד של אמונתם; מה שמוביל אותו מיידית, לדאבון ליבה של אותה 'יד נעלמה', לפעולות הלאמה, מעורבות במשק, הגבלת צעדי הספקולנטים והחדרת תיקונים מתבקשים, וכל זאת כדי לשמור על ביטחונו הפנסיוני והביטוחי של הציבור. הדבר התרחש מיד. לא נדרשו לכך כמה עשורים או שנים של הרהור מחודש בפרדיגמה הכלכלית, זו שעימה מזוהים ממשל בוש, המפלגה הרפובליקנית ורוב רובה של הפילוסופיה החברתית האמריקנית. גם לא נדרשו אינסוף כנסים, מאמרים פובליציסטיים וחשיפה תקשורתית של עוד ועוד משפחות, פירמות, קהילות ופרטים שנותרו חסרי כל. מיידית. ממש מעורר השתאות - איזו נכונות מהירה להודות במוגבלותן של תפיסות; איזו נטייה לבצע תיקונים מיידיים למזעור נזקים ולהבטחת העתיד. וכאמור, אין אלה תיקונים שמסמנים זווית ראייה שולית שהוכחה כמזיקה. אלה הם תיקונים המשקפים הודאה בכך שפרדיגמות בסיסיות שהפכו במשך השנים לחלק מן הזהות האמריקנית - בעייתיות.

מכאן, מן הפסיכולוגיה הפוליטית הישראלית, ניתן רק להשתאות. הזמן שחלף מאז הסכמי אוסלו שלאחריהם נרצחו, ממש כך, מאות אזרחים ישראלים ואלפי פלשתינים, לא הניב אפילו נכונות מינורית לבחון מחדש את הנחות היסוד שבבסיסה של תפיסת ההיסמכות על הפרטנר הפלשתיני. השנים שעברו מאז הנסיגה מדרום לבנון וביצוע תוכנית ההינתקות לא הובילו לנכונות להיפרד פוליטית ממנסחי העקרונות החד-צדדיים בציבוריות הישראלית. ולא רק בשמאל הישראלי קיימת אותה הידבקות דתית בפרדיגמות המייצרות זהות. גם באגף הפוסט-ציוני לא ניכרת התעוררות בעקבות גל הפונדמנטליזם האיסלאמי שבהנהגת אירן, מן התפיסה כי הציונות היא אם כל חטאת; בוודאי ובוודאי לא מן ההנחה כי הכיבוש, זה של שטחי 67', הינו "החטא הקדמון" של העיוות הישראלי - יצהירו כמה שיצהירו מנהיגי הפלשתינים עצמם, כי לשיטתם אין הבדל בין קדומים לבאר-שבע.


דרושה "תוכנית ליבה" חילונית

כדי להבין עד כמה שורשיות הן הפרדיגמות הקפיטליסטיות בהוויה האמריקנית, אין להשוותן אלא לדת. אך שם, מתמיה ומעורר כבוד להיווכח שההתבוננות במציאות חזקה מן המודפס ב"כתבי הקודש". ואילו בישראל? הנכונות להודות בטעויות - שלא בהכרח תוביל לתשלום מחיר פוליטי אלא אולי אפילו לרווח - אינה באה בחשבון.

לכאורה, המהפכה הציונית-סוציאליסטית באה לעצב מחדש ולהפוך על פיו כל מה שהוא דתי. הצבר נועד להחליף את היהודי הגלותי, איש הצבא נועד להחליף את תלמיד הישיבה. הנאורות נועדה לשים קץ להסתגרות הישיבתית-קהילתית, והאזרחות הממלכתית - לבטל את הזהות ההלכתית. כל אלה אולי זכו להצלחה ברמה הפורמלית. אולם פסיכולוגית, בקרב רבים מן השותפים להוויה הישראלית - דת החליפה דת. ההתעקשות הדתית שלא לסור מציוויי אורי אבנרי, שולמית אלוני ואייבי נתן - אדמו"רי המשנָה הרעיונית הנאורה לכאורה - שלאיש אסור להעמידה במבחן התוצאה, אינה מאפשרת אפילו את שקילתם של התיקונים המתבקשים.

האהדה הישראלית, לפחות כפי שהיא משתקפת בתקשורת, נתונה רק לאנשי ימין לשעבר שמתפכחים מחלום ארץ-ישראל השלמה ו"חוזרים בתשובה". בעבור נכונותם לזנוח את חלומות העבר הם זוכים לאיתרוג התקשורת ולחיבוק האליטה ומעצבי סדר היום. אך נראה כי נפשית ופסיכולוגית, אין בישראל הממסדית נכונות לשקול מחדש הנחות יסוד נוספות - כאלו שהדבֵקוּת בהן הובילה לקטסטרופות שהן הרבה יותר מפיננסיות: למוות, רצח וטרור.

האם באמת יצר כאן השמאל הסוציאליסטי-ציוני חלופה לדת? הדבקות הבלתי מתפשרת ב"כתבי הקודש" של השמאל נראית כיום יותר דתית מדתית. התפישה, שמושמעת בכל דיון אקדמי או ציבורי בנושא, כי לא "אוסלו" נכשל אלא שאולי יש לבחון עד כמה ישראל באמת קידמה במסגרתו את "קץ הכיבוש" - תפישה הנשמעת בכל דיון אקדמי או ציבורי המתייחס לאותה קונספציה - אינה אלא מקבילה להאשמת הציבור על-ידי אנשי הלכה באי-דבקות מספקת בכתבי הקודש, כהסבר לאי-התגשמות ההבטחות האלוהיות.

הבעיה, כך נראה, היא במישור הנפשי-פסיכולוגי. ואם אכן שם הבעיה, הרי ששם גם הפתרון. לא רק הקבוצות הדתיות-חרדיות בחברה זקוקות ל"תוכנית ליבה" שתאפשר להן להיחשף לתפיסות עולם חלופיות. גם למחנה ה"חילוני" וה"נאור" דרוש "טיפול קבוצתי" המאפשר התבוננות מחודשת. מרקס כתב שרק כאשר מעטים מאנשי האליטה, דווקא בעלי ההון, בעלי אמצעי הייצור, יודו בכישלון התפיסה שלהם - יילכו אחריהם רבים, ולמעשה הפרולטריון מצוי בעמדה מתמשכת של המתנה לכמה כאלו שיואילו לעשות כך. אם לאמץ את תפיסתו במישור הפסיכולוגי, הרי שאין טעם בכתיבה פובליציסטית או במחאה פוליטית מצד מי שמלכתחילה פקפקו במרכזיות ההשפעה של "הכיבוש" על אורחות חיינו. על-פי תפיסה זו, הרי שגם אנו, בחברה הישראלית, שרויים בהמתנה מתמדת לאדמו"ר מ"מחנה השלום", שיעניק למונהגיו לגיטימציה לתהליך של התפכחות "חילונית".