"...החיילים היהודים נזכרו שמחר יום הכיפורים. הם ביקשו ממפקדיהם לשחררם העירה לקול נדרי. ענו להם שאם מחר יהיה שקט, הם ישוחררו לתפילה. למחרת בבוקר היה ברוך ה' שקט. היהודים התאספו יחד ויצאו לבית הכנסת להתפלל. הגענו לבית הכנסת וביקשנו מאלהים לקבל את דמעותינו המרות ביום הדין הזה, כדי שבשנה החדשה נהיה פטורים מאש התופת שבערה סביבנו, וכדי שישים לב לדם הצעיר שלנו שנשפך כמים, וכדי שנראה את הורינו בשנה החדשה.
"התפללנו עד אחת בצהריים לערך, וכל הזמן יצאנו להציץ על מה קורה בשטח. היה שקט, הצום היה קל עבורנו, כי התרגלנו בחפירות לא לאכול... התפללנו וכשהחזן הגיע למילים 'מי בחרב', פרצנו בבכי כה מר, עד שהסידור נרטב מרוב דמעותינו. הרי מדי יום הייתה חרב צמודה לגרוננו. ביקשנו מאלהים לקרוע בשנה החדשה את חוט הצרות שנפלו עלינו.
"לא הספקנו לסיים את התפילה כשהגיעו אלינו קולות נפץ חזקים של תותחים יפניים. מביצורינו נפתחה אש נגדית. כמה פגזים נפלו ליד הבית בו התפללנו, אך זה לא עשה עלינו רושם. חלק מהחיילים יצאו לרחוב, ראו שמתנהל קרב באגף הימני, חזרו ולקחו רובים עם קליעים ורצו שוב החוצה. אנחנו הפצועים ששוחררו לתפילה על-ידי הרופא, הובלנו על-ידי חובש לבית החולים. נפרדתי מחבריי ואיחלנו זה לזה להתראות שוב בריאים. את חלקם פגשתי בערב בבית החולים עם פצעים נוראים, אחרים לא אראה עוד.
"חלק מהיהודים שאיתם התפללנו היו מהמחלקות שתפסו עמדות על 'הגבעה הגבוהה', באגף השמאלי. גבעה זו בקרבת העיר הייתה גבוהה עד כדי כך שהעין אינה מסוגלת לראותה במלואה.
"אלה שנותרו בבית הכנסת התכוונו לסיים את תפילת המוסף ולרוץ לעמדות, אם יתפתח קרב באגף השמאלי. וזה מה שקרה. כשהם רק נעמדו לתפילה, נכנס בריצה חייל וצעק: 'אחים, בגבעה הגבוהה מתנהל קרב נורא, יותר חזק מאשר באגף הימני'. כולם ישר יצאו לעמדות. האש הלכה וגברה. הגבעה הגבוהה עמדה בלהבות ואי אפשר היה להתקרב אליה..."
קטע קצר זה לקוח מזיכרונות החייל היהודי מאיר סמולקין ממלחמת רוסיה-יפן (1904-1905), שפורסמו בסוף שנות ה-70' בכתב העת המוסקבאי ביידיש 'סאָוועטיש היימלאנד'. נתקלתי בתיאור יקר זה כשחיפשתי חומר על חיי הדת של החיילים היהודים במלחמה ההיא, בה השתתפו כ-30 אלף מבני עמנו ובכללם הגיבור הלאומי יוסף טרומפלדור. כשלושת אלפים מתוכם נספו אז.
המכתב לצאר שמעולם לא נשלח
התמונה הזו של יום הכיפורים תרס"ה עמדה לנגד עיני, כשטיפסתי במעלה 'הגבעה הגבוהה' 104 שנים מאוחר יותר. אתר היסטורי זה נמצא לא הרחק מעיר הנמל פורט-ארתור לשעבר, כיום לושון הסינית, לחופי הים הצהוב מול חצי האי הקוריאני. מלמעלה נשקף נוף עוצר נשימה של הסביבה, שהפכה בזמנו לזירת קרבות נואשים, ואשר כיבושה על-ידי היפנים הכריע את המערכה וקירב את תבוסתה של רוסיה הגדולה במלחמה ההיא. כאן, למעלה, היה ברור למה השקיעו היפנים כל-כך הרבה חיי אדם בגבעה הזו השולטת על האזור כולו. בקרבות הללו נהרגו גם שני בניו של מפקד הכוחות היפניים נוגי, ואנדרטה לזכרו של אחד מהם עומדת בשיפולי הגבעה. מכאן כבר היה ליפנים נוח לכוון את תותחי אוניותיהם ולהפציץ את הביצורים ואת העיר למטה.
הרוסים נלחמו עד הסוף, העמידו בחפירותיהם קטועי רגליים וידיים (יש הסבורים כי עשו זאת, כדי שיהיו להם פחות שבויים אחר כך), ונכנעו רק כשאזל להם בשר התותחים. מאות חיילים יהודים מהצד הרוסי קיפחו שם את חייהם ונקברו בקברי אחים ענקיים. הנה עדותו של סמולקין: "לעתים קרובות אי אפשר היה להבחין בין גופות חיילינו לבין גופות היפנים. יהודים רצו לאתר את עצמות החיילים המאמינים, כדי שלא ייקברו יחד עם הנוצרים. אבל לא נותר בהם צלם אדם. חפרו בורות גדולים והניחו 200 מתים בכל בור".
כשתרתי אחרי סימני קבורה יהודית כלשהם בבית הקברות המונומנטלי שלרגלי הגבעה, אשר הוקם ב-1904 ושופץ על-ידי הצבא הסובייטי בשנות ה-50', פגשתי רק צלבים חלודים וביתני בטון פומפוזיים, גם הם בצורת צלבי ענק, עטורי סיסמאות כגון "זכרון עד למגיני פורט-ארתור הנועזים שאיבדו את החיים למען האמונה, הצאר והמולדת". הסיסמאות הללו האירו באור אחר את דברי טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו", שהרי ארץ רוסיה הייתה כאם חורגת לחייליה היהודים אפילו במותם. כעבור שנה, בהיותו בשבי יפן, חיבר טרומפלדור מכתב מרגש לצאר הרוסי ניקולאי ה-2, שמשקף נאמנה את סערת הרוח שאחזה בחייל היהודי אזרח רוסיה בעקבות המלחמה ההיא:
"בשמחה, יחד עם שאר חברינו, הגַנּו על מבצר פורט-ארתור. בהכנעה שפכנו את דמנו על ביצוריו ובהכנעה גם מתו עליהם אחינו ז"ל. אנחנו ידענו, שאת החיים הללו ואת הדם הזה דורש מאיתנו חובנו לצאר האהוב ולמולדת היקרה. לו היינו חייבים כולנו למסור את נפשנו בהגנת פורט-ארתור, היינו עושים זאת בלי היסוס. ידענו גם ידענו, שמרוסיה מסתכלים עלינו חמישה מיליון יהודים, שהם בנפשם עימנו בכל צרותינו ואשר מעודדים אותנו בכל כוחם ומקווים שאנו נמלא את חובותינו ביושר. ידענו, שאין הם נהנים מזכויות אזרחיות ברוסיה. הרי גם אנו סבלנו על בשרנו מעול מעמדנו כחסרי זכויות... במותם ציוונו חברינו להתחנן בפני הוד מלכותו הצאר שיעניק זכויות לכל יהודי רוסיה. פצעינו הכואבים מעניקים לנו תעוזה להצטרף לתחנונים אלו של חברינו ז"ל..."
מכתב זה לא נשלח לצאר מעולם: מִשֵחַזָר טרומפלדור מהשבי היפני בתחילת 1906, הוענק לו התואר "מועמד לקצונה" כמו לחיילים רוסים אחרים שנלחמו בפורט-ארתור, למעט יהודים, כמובן. טרומפלדור היה בבחינת יוצא מן הכלל, מה שהדגיש את הכלל הנבזי. החברים שכנעוהו לא להגיש את המכתב הנזכר לצאר, שהרי אז החלו הבחירות לדומה הרוסית הראשונה ובהן השתתפו הפעם גם יהודים. בכל אופן, פניו אז כבר היו מועדות למולדת אחרת, בתקווה שזו תהיה פחות כפוית תודה ושבעדה יהיה טוב למות.
הסמוראי שכיבד את אויביו
על 'הגבעה הגבוהה' יש מוזיאון קטן וצנוע ובו תמונות מתקופת מלחמת רוסיה-יפן, מדי צבא, פגיונות, רובים, רסיסי פגזים וסחורה אחרת. זהו המקום הכמעט יחיד שבו מותר לאזרחים זרים לבקר בפורט-ארתור לשעבר. שרידי הביצורים, המוזיאון הגדול ואתרים אחרים, נמצאים באזור העירוני של לושון - המהווה גם היום שטח צבאי סגור ומקום מושבם של כמה בסיסים של הצי. בעיר עצמה ניתן לראות רק את הצריף, שבו נכנע רשמית הגנרל הרוסי סטסל לגנרל היפני נוגי. בתמונה התלויה על קיר הצריף נראים ישובים מפקדים משני הצדדים: סטסל שאיבד בהפצצות סוס יקר ונוגי שאיבד, כאמור, שני בנים. האחרון היה סמוראי שכיבד את אויבו. הוא הרשה לקצינים הרוסים לשמור לעצמם את כלי נשקם - מחווה נדיבה שנועדה אולי לאפשר להם להתאבד בדרך הראויה, כיאה לסמוראים, אך הרוסים משום מה לא ניצלו את ההזדמנות. מאוחר יותר, בשבי יפן, זכו על כך לבוז מצד האוכלוסיה היפנית שהייתה מורגלת בקודים התנהגותיים משלה. אם תתחננו (בעקשנות) בפני המלווים הסינים, הם ייקחו אתכם לסיור ממונע בעיר – עד לתחנת הרכבת ההיסטורית מעץ שאותה בנו הרוסים ממש ליד הנמל בשלהי המאה ה-19. אבל אסור לכם לצאת מהרכב. הסינים יקפידו על כך, ואם תתחילו להתחכם – הם ידווחו למשטרה.
עמדתי בפתח מוזיאון הגבעה הגבוהה וקראתי דברי הסבר ברוסית על שלט גדול. סיני זקן הסתכל עלי מרחוק, אחר כך התקרב והציג את עצמו ברוסית די טובה: "שמי חאן, עבדתי כאן עם הרוסים בשנות ה-40'-50' כמתורגמן. מאיפה אדוני?" אמרתי לו שאני מישראל, אבל שנולדתי ברוסיה. "איסאליה, איסאליה", הוא הנהן בראשו, "ומה יש לאדון לעשות פה? בדרך כלל, רק הרוסים רוצים לראות את המקום, בעקבות קרוביהם". "כאן, לא רחוק, בביצורים למטה...", התחלתי ואחרי שתיקה קלה המשכתי – "סבא רבא שלי איבד את היד". "הוא נשאר בחיים?" "כן, הוא שרד, ולכן אני יכול כעת לטייל כאן". באותו רגע חשבתי על סבא רבא האמיתי שלי, מוישה-זלמן, שגויס ביוני 1941 לצבא הסובייטי. בסוף חורף 1943 הגיע מכתב ממפקדו על כך, שטוראי מוישה-זלמן נעדר באחד הלילות החמים של קרבות סטלינגרד. סבתא רבא חיכתה לו לשווא במשך חמישים שנה...
שוטטתי בבית הקברות הישן של העיר, ופתאום נתקלתי במצבה צנועה בצורת דגל על קברו של המייג'ור ישראל לקר, 1909–1946. מעל הכוכב הסובייטי הסטנדרטי שעל המצבה הבחנתי בתבליט של נחש בעל לשון מפוצלת המתפתל סביב גביע. כנראה שלקר היה, לפי מיטב המסורת, רופא צבאי, והרי רופאים יהודים היוו חמישית מן הרופאים בפורט-ארתור ושליש מכל הרופאים בצבא רוסיה בתחילת המאה ה-20. אומנם יהודי זה נפל כאן במלחמה אחרת, במהלך שחרור מנצ'וריה הסינית מהכיבוש היפני אחרי מלחמת העולם השנייה, אך עבורי הוא נהיה לסמל עצוב של כל אותם לוחמים יהודים, שנלחמו בכל נפשם ובכל מאודם ונפלו בעד מולדת לא להם...
