הנה כפתיח מקצת מעדותו של האלוף במיל. ישראל טל בוועדת אגרנט:
"לסיכום אני רוצה להגיד ככה: כל המלחמה שלנו הייתה מלחמה מאולתרת מאל"ף עד ת"ו, ולא יצאנו מזה עד סוף המלחמה. זה הטיפין טיפין, יחידות לא אורגניות, מערכת לוגיסטית מאולתרת ותמיד ללא ריכוז כוח. מעולם לא הצלחנו לרכז את הכוח במלחמה", וכו' וכו'.
לכאורה, ניתן היה להעריך את עדות זו כפרשנות מקצועית ומרשימה, אלמלא נשמעה העדות מסגן רמטכ"ל שהיה "הממונה" על הכנת הצבא למלחמה - זולת אם הוא וכל הפיקוד הבכיר והזוטר בצה"ל, היו אז וגם היום שבויים במורשת קרב מעוותת ומטעה. והרי כל נקודת זמן מאז זכינו בעצמאות, מאפשרת להבין את פשר הכאוס שבו נמצאת ישראל.
לדידי, מתוך נגיעה אישית ומשום מחירי העתק שאותו שילמה האומה בדמים ובדם – בחרתי להדגיש את מלחמת יום כיפור 1973 כקו השבר. משום שלקחי המלחמה הארורה ההיא סימנו באופן ברור את היותנו שרויים תחת שלטונה של תת תרבות ניהולית. ואף על-פי ולמרות סימני הדרך שכולם כתובים בדם הבנים, הצליחה הוויה המטמטמת לכפות ולשמר את דפוסיה ההרסניים – על הממסד, התקשורת והיצבור בישראל.
ואכן, למרות שחלפו שלושים וחמש שנים מאז פרצה מלחמת יום כיפור, לא השכלנו לאתר את הגורמים העיקריים שהביאו למחדל. אימצנו את הקונספציה וקריסת ההתרעה כסיבה העיקרית, ועל-פי אלה השקענו את מיטב המשאבים והמאמצים לסיכולן. אלא מאי, מהיותם אטרקטיביים וברי מימוש מהיר (גירוש רמטכ"ל ואלופיו, השקעות עתק ברכש), נעלם הצורך בבחינה יסודית של כלל הסיבות לכשל. וכך, בהורדתם מסדר היום, הענקנו בלי דעת חסינות לסיבות העיקריות, הממשיכות לייצר את הרעות הפוקדות אותנו מאז ועד היום.
ויתור על הגנה
לימים שלאחרי המלחמה הארורה, כמפקד ולוחם עתיר ניסיון, התעמקתי בחקר מלחמת יום כיפור. על פני הדברים התברר כי מאז נכבש חצי האי סיני ועד פרוץ המלחמה, נעלמה "ההגנה" כצורת קרב משלימה ל"התקפה" מתודעת צה"ל. כלומר, בהתכוננות למלחמה היה הכול מכל, זולת ניצול השטח שביד לקרב ההגנה הכולל: תכנון, הכרת השטח, חלוקת גזרות, מכשול ותרגול הכוחות סדיר ומילואים כאחד.
כיבוש סיני במלחמת ששת הימים העניק לישראל עומק אסטרטגי וטופוגרפיה קלאסית, במידה ובאיכות שאיפשרה שינוי בתורת הביטחון. כלומר במקום "להעתיק את המלחמה אל שטח האויב", פועל התנאים שלפני 67', איפשר העומק האסטרטגי שנרכש אחריה להשמיד את עיקר הכוח התוקף במגננה. המרחב האדיר, שהגיע לכדי מאות ק"מ, תאם למבנה לצה"ל שרובו עוצבות שריון ובכך התאפשר בקרב הגנה לנהל את המלחמה ביחסי כוחות של אחד מגן כנגד שלושה תוקפים. כלומר לצה"ל, שרובו מילואים, עמדו מרחבי סיני כערך אדיר בכך שאפשר את גיוסם, במקביל להפעלת האוגדה הסדירה בקרב "נסיגה והשהייה". הסיכוי היחידי לניצול השטח נגוז כאשר נדחו תוכניות ההגנה של האלופים שרון וטל ומתי פלד ז"ל – לפריסת הכוח קילומטרים מקו התעלה. מכאן ואילך אפשר ללמוד מהחלטות הדרג המדיני, מדעת הקהל, ומתפישת המלחמה בצה"ל, כי לא נמצא ולו צדיק אחד שהבחין בערך השטח שנרכש ובמשמעותו לביטחון ישראל.
ההפך מזה. הקמת קו בר לב בצמוד לתעלת סואץ - טרף קל לאש נק"ל וארטלריה קצרת טווח, והנחת מסד איתן באימונים ובתכנונים לצליחת התעלה, מוקדו במניעת כל הישג קרקעי לאויב ובהעתקת המלחמה מעבר לתעלה – מטלה בלתי אפשרית לכוחות הסדירים שלנו. כלומר, ההתמדה בשימור כל סנטימטר בנוסח של שמירת קווי ההגנה בירושלים של טרום מלחמת ששת הימים, העלימו כליל את ערכו האסטרטגי של חצי האי סיני והפוטנציאל האסטרטגי שעמד לידינו.
במקום זה, ולאחר שש שנים של התעלמות מההכנות לקרב ההגנה ותחת אש האויב, נאלצו הלוחמים להתמודד על שטח לא מוכר ובצורת קרב הפוכה משלמדו, במחיר דמים בלתי נסבל. אלפי הרוגים ופצועים ואתם לוחמים שנפלו שבי בידי האויב, ושתי חטיבות טנקים מהטובות שהיו (14/ 401) נשחקו עד דק בניסיון כושל לחיזוק המעוזים. התקפת הנגד בפיקודו של האלוף אדן כשלה, ומפקדת הפיקוד והמטכ"ל התמקדו בייצור החלטות התואמות לנהוג מחלקה ופלוגה. כי זאת לדעת. כבר בתחילת המלחמה פורקו "האוגדות הקבועות" מיחידותיהן אורגניות, והורכבו מחדש במסגרת אוגדה משימתית כולל פירוק והרכבה מחדש של חטיבות וגדודים. והרי אוגדה כשמה כן היא, מאגדת חטיבות שריון, ארטילריה, חי"ר, הנדסה ויחידות תמך, לרבות מודיעין קשר ותחזוקה.
עוצמתה הנשענת על שלוש חטיבות שריון וחטיבת חי"ר, מאפשרת רצף לחימה ביום ובלילה. יכולת זו הינה קריטית לכל צבא כל שכן לצה"ל מהיותה מקצרת את סך ימי המלחמה, ובעיקר מונעת מהאויב להתארגן בלילה ובכך לקזז הישגים מקרבות היום. רק לאוגדה יש מטה רחב המסוגל בו-זמנית לנהל את הקרב העכשווי (בניגוד למפקדת חטיבה העסוקה כולה בניהול הקרב), לתאם ביעילות את הסיוע האווירי, וגם להתמקד בתכנון הקרב הבא. לקחי מלחמת "ששת הימים" אכן חייבו וכך גם הביאו להחלטה, לעבור ממסגרת "אוגדה משימתית" המקבלת במלחמה חטיבות גדודים ופלוגות מהארסנל, ל"אוגדה הקבועה" ובה מפקדה ויחידות אורגניות כדי להתכונן למלחמה במיטב. בפועל הסתבר כי כל ההשקעות, האימונים והתקנים לא שינו ולא כלום, משום פירוק האוגדות והרכבתן כבר בתחילת המלחמה. מה שמלמד כי השקעת המשאבים במעבר מהמשימתית לקבועה הייתה למראית עין, ובעצמה לא תרמה ולא כלום זולת אשליות שהתנפצו ביום פקודה. הנגזרת מרעה שכזו, באה לכדי ביטוי בהעדר שילוב "בקרב הבין חיילי", ובשילוב גרוע בקרב "הבין זרועי". צא וראה: אגוד כוחות במגוונם החיילי במסגרת האוגדתית הנה אקט פורמאלי, פשטני וחסר משמעות, זולת מיומנות שילובם במינון במקום ובזמן הנכון, המהווה מכפיל עוצמה של ממש. פני המלחמה חשפו בלי כחל וסרק כי העקרונות הללו, שהנם מאבני היסוד היותר חשובות במקצוע הצבאי, לא באו לכדי ביטוי, מה שמנע סיוע אווירי יעיל בקרב היבשה וגרם לשחיקה מיותרת שהביאה לאובדנם של טייסים ומטוסים. וגרוע מכל, בביטוי מזערי של העוצמה רחוק עד כדי כאב מהפוטנציאל.
"עובר" במבחן התוצאה, "נכשל" במבחן התחקיר
די בעובדות הללו כדי להקנות להן את התואר המפוקפק גורמי על למחדל. כולן מסד להפתעה מעשה ידיו של צה"ל, כשעמד מאוחר מדי על חוסר מיומנותו בכלל ובפרט בניהול המגננה; מה שמלמד כי מידה סבירה של מקצוענות צבאית ותבונה מדינית, הייתה הופכת ניצחון שהושג בעלות אדירה להכרעה של ממש במחיר נמוך של דם ודמים.
משנחשפו העובדות הללו על חומרתם ומידת השפעתם על ניהול מלחמה, בחנתי את תפקוד הצבא במלחמות ישראל שקדמו לה. הסתבר כי כל קלקולי מלחמת יום כיפור ודווקא המהותיים והמשפיעים, באו לכדי ביטוי במלחמת העצמאות, ב מבצע קדש, בששת הימים, במלחמת שלום הגליל, ובמלחמת לבנון השנייה. בכולן בלטו כשלי השילוב הבין חילי והבין זרועי, פירוק והרכבה של יחידות אורגניות במהלך המלחמה, פיקוד ושליטה ברמה בלתי נסבלת, מודיעין טקטי ואסטרטגי ברמה נמוכה, וחיבור לוקה בין הדרג הלוחם למערכות תמך ובמיוחד ללוגיסטיקה.
לימים, והפעם כמפקד בסיס האימונים לחילות השדה (באלי"ש צאלים בחנתי את אופני העלמתם של מכשלות מלחמת יום כיפור על-פי השתקפותם במלחמת שלום הגליל. זאת עשיתי בלית ברירה משום מעורבותה של המערכת הפוליטית ליצר מחלוקת ציבורית – שהביאה להעלמת לקחי של"ג, למרות היותה עדות בלעדית לטיב שיקום צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואכן, מה שנעלם מעיני הציבור והממסד כלקחי מלחמת יום כיפור, נחשף בהתאמה למסורת במרחבי לבנון. שם חזרו כל המכשלות ממלחמות העבר על עצמן, ובדרך כלל ביתר חומרה; מה שמלמד כי אחרי המלחמות, לרבות הארורה מיום כיפור 73', השקענו הון עתק בטיפול בסוגיות שוליות והזנחנו לחלוטין את הבעיות הרלוונטיות שהפליאו במכותיהם במלחמה האחרונה.
מה ועל מה ניתן ללמוד מהעובדות הללו?
ראשית ,"מבחן התוצאה" אשר היה אמור לאחר מלחמת העצמאות ב-49' לסיים תפקיד כמדד הלאומי, הפך לפגע רע אחריה. מהיות התוצאה תכלית הכול, לא נמצא טעם בבחינת הסיבות להשגתה, שהן המקור היחידי להפקת הלקחים. לפי כך, מובטח כי בדבקות במבחן התוצאה, נמשיך לשלם את מחיר אי הפקת הלקחים עד שנתעשת.
שנית, מידת העוצמה שהפיק צה"ל ומפיק גם היום, נמוכה מאד ביחס לפוטנציאל. כלומר, מה שנתפס כגבולות הכוח איננו סף מיצוי, אלא ביטוי ליכולת מקצועית נמוכה הניתנת לשינוי באפס משאבים.
ובאחרית. כי בכל מדינה, קל וחומר מדינה כשלנו החיה במצור מתמשך, ראויה מלחמה להיחקר כדי להפיק את מירב הלקחים במידתם האמינה והפרקטית. היגיון המעשה נעוץ ברצונה של המדינה לחיות בבטחה, ואצלנו יותר מכל בהיותו צו מוסרי לחברינו שבמותם ציוו לנו את החיים.
בשולי הדברים
חברי לנשק, שמפאת הטרוף הפוליטי מעמידים את דרגותיהם במילץ כמסד לחוות דעת מקצועיות כביכול, חייבים היום, אחרי שלושים וחמש שנים למלחמה הארורה, לחשבון נפש אמיתי וממצה. גם אם נעמיק ונחפש, לא נמצא גורם כמותנו האחראי יותר מכל אחר למצבה העגום של המדינה. הטעויות, ועמן השקעות עתק שהלכו לאבדון, רובן אם לא כולן - מידינו באו.
מאחר והמלחמה לא תמה והאש התקרבה לבתינו ממש, הננו חייבים לחשוף את השגיאות ולקחיהן אותם שמרנו והסתרנו מעין כל. והרי ניצול מעמדנו המקצועי שכולו תמיכה פוליטית מימין ומשמאל, חסר ערך זולת הצלחתו בזריעת בלבול המוסיף משלו לטחינה עד דק של ההסכמה הלאומית.
מנגד, התייצבותנו (כאזרחים יוצאי צה"ל) ב"שפיץ" הבקרה והביקורת הציבורית על תחומי הביטחון במידה מקצועית ואמינה, תאפשר את מיצוי הניסיון שצברנו. רק כך ימצא סיכוי לייצר תמונת מצב אמיתית, חליף לוירטואלית אותה יצרנו. תמונה מעוותת המכשילה כל סיכוי למיצוי הפוטנציאל להרתעה ולהכרעה, וכמסד רעוע למהלכים מדיניים עתירי סיכון.
