האמת היא שלא התכוונתי להמשיך בנושא הזה, אבל בשבוע שעבר קיבלתי התייחסות ממנה השתמע כאילו אני מזלזל ברמת החשיבה של אברהם אבינו ח"ו, שכן ייחסתי לו חשיבה ילדותית. אומנם זו הייתה התייחסות אחת בלבד, אבל אין לדעת כמה קוראים היא מייצגת. אז למרות שבגוף המאמר נראה ברור כי לא רק שאין שום זילזול בחשיבתו הילדותית של אברהם אבינו ח"ו, והיא אף מוצגת כמופת של חשיבה נכונה עבורנו, בכל זאת ראיתי לנכון להבהיר מעט יותר את הנושא. בעברית החדשה, הניב 'חשיבה ילדותית' משמש לתיאור אדם שלמרות שהוא מבוגר כרונולוגית, אינו לוקח אחריות למעשיו, כי אינו רואה קשר בין מעשיו לבין תוצאותיהם.

מבחינה זו לכאורה צודק המגיב שראה בדבריי זילזול חלילה. אבל מצד שני, כאשר ייחסנו לאברהם אבינו חשיבה ילדותית, עמדה לנגד עינינו האגדה המפורסמת אודות בגדי המלך החדשים, שם הילד לבדו מעז לראות את האמת העירומה ולהכריז עליה בקול רם. זאת כמובן מעבר להפלאת החשיבה הילדותית במקורותינו, כי זה פשוט שלכך אנחנו מתייחסים. ולמרות שבזמן האחרון חל מפנה מסוים בכיוון הרעיוני של המאמר הזה, ומשתדלים להתרכז בחיפוש ההוראות הנוגעות לכל אחד ואחת מאתנו אישית, תוך הימנעות מהתייחסות לאקטואליה ברמה הפוליטית - נראה שלא קשה לזהות את החשיבה הילדותית השלילית, זו שאינה מזהה את הקשר בין המעשה לתוצאותיו ועל כן לא לוקחת אחריות לתוצאות, אצל אלה המתיימרים להנהיגנו. אבל זו הייתה רק הערת אגב.

דומה כי אם נבקש למצוא תכונה המשותפת לכל הילדים באשר הם - כמובן, לפני שקילקלנו אותם - נמצא את התמימות, וספק אם יש מי שיחלוק על כך. אבל מהי התמימות? האם היא לא קיבלה אצלנו משמעות שלילית? ובכן, אולי כן, בעברית. אבל זה לא משנה את העובדה שבשפה היהודית זו תכונה חיובית ביותר. התיאור של נח בתורה (בראשית ו') הוא: [ט] אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: במישור הרעיוני, אברהם אבינו הוא "השידרוג" הרשמי של נח, ובפרשת השבוע שעבר (שם י"ז) קראנו אודותיו: [א] וַיְהִי אַבְרָם, בֶּן-תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים; וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי--הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. שוב תמימות. אונקלוס הגר מתרגם את סוף הפסוק כך: פלח קדמי והוי שלים:

כלומר, תמימות היא שלמות והתרגום גם מזהה עבורנו את השלמות הנדרשת - פלח קדמי, עבודת ה' בתמימות. יש פירושים נוספים אבל אין מי שחולק על פירוש זה, כך שברור כי זהו הפשט. האבן עזרא למשל, מפרש את ההוראה כמתייחסת למצוות המילה שבאה מיד אחר כך: וֶהְיֵה תָמִים - שלא תשאל למה (צריכים לקיים את מצוות) המילה: אבל זה אותו רעיון; ה' מצווה אותך לעשות פעולה מוזרה ואף מפחידה, אבל אתה אל תשאל שאלות; האמן בו בתמימות, כזו של ילד קטן, ועשה מה שנצטווית. ולכאורה, הרי אברהם נהג כך לאורך כל חייו גם לפני שנצטווה להיות תמים, ומה בא הציווי הזה להוסיף? אמרנו שהציווי הזה בא כהקדמה למצוות המילה, ועד שר' אברהם אבן עזרא מייחס אותו ישירות לאותה מצווה. אבל עוד קודם לכן ה' מודיע לאברהם שהוא משנה לו את השם.

[ה] וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. חז"ל אומרים לנו כי כל זמן שהיה אַבְרָם, הוא היה אב רק לארם, הארץ שממנה יצא לארץ כנען. אבל עכשיו שנוספה האות ה לשמו הוא יכול להיות אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם. בחסידות מבואר כי אַבְ-רָם הוא 'שכל הנעלם מכל רעיון'. 'אב' הוא מדרגת החכמה (המכונה 'אבא' בקבלה) ו'רם' הוא נעלה באין ערוך יותר מ'גבוה'. אַבְרָם הגיע להשגות נעלות ביותר באלוקות בכוח התבוננתו, אבל זה לא היה משהו שניתן להנחילו לדורות הבאים, בהיותו 'נעלם מכל רעיון' כנ"ל. בהוספת האות ה לשמו, הוא קיבל את היכולת להעביר את השגותיו לדורות הבאים, וזה שווה ערך להולדת בנים. רק לאחר תוספת האות ה לשמו הוא יכול גם להוליד כיוצא בו, בן הדומה לו, שעל כן זו גם הקדמה להולדת יצחק.

שמעתי מספרים על אחד מרבי הפוליטיקה אצלנו, שלאחר ביקורו אצל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' התבטא שמצא אצלו ניגוד תהומי בין חכמתו האינסופית ובין עוצמת אמונתו, שאותה השווה לזו של יהודיה זקנה. יש להניח שלא התכוון להחמיא לרבי, אבל הוא יכול היה להשוות את אמונתו של הרבי לזו של ילד קטן, והמחמאה הייתה זהה.

עמידה בנסיונות בעזרת התמימות

דיברנו בעבר על עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו (אבות ה') והבאנו את פירוטם לפי שיטות שונות. ציטטנו את הרמב"ם המונה רק את אלו הכתובים בתורה שבכתב, ולפי פירוטו יוצא שהוספת האות ה לשמו של אברם, באה בדיוק באמצע עבודת הנסיונות שלו; בין חמשת הנסיונות הראשונים לבין חמשת האחרונים. מה המיוחד באות הזאת שככה עזרה לאברהם אבינו בהמשך דרכו, להתגבר על כל הניסיונות שנהיו קשים יותר ויותר עד לשיא המובא בפרשת השבוע - הניסיון העשירי, עקידת יצחק? יש כמה וכמה רמזים הנותנים כיוון למצוא את התשובה לשאלה זו ואחד מהם הוא הגימטריא: אברם = רמ"ג. בתוספת ה, אברהם = רמ"ח. זהו מניין אבריו של אדם וגם מניין מצוות עשה שבתורה. עמידה בניסיונות מחייבת מעשה, ודווקא בהשתתפות כל אברי הגוף וכל כוחות הנפש. וזהו הכוח שקיבל אברהם אבינו, ואנחנו קיבלנו בירושה ממנו, על-ידי הוספת האות ה' לשמו.

כידוע, האות ה מופיעה פעמיים בשם הוי'ה ברוך הוא, וזה מכיוון שהיא מאוד משמעותית בחיי האדם ובקשר שלו עם בוראו יתברך. די אם נציין את העובדה שאות זו היא ראשית הדיבור, הבל פשוט היוצא מן הגרון בטרם קיבל צורה של אות מוגדרת באחד מחמשת מוצאות הפה. על הפסוק (בראשית ב') [ד] אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם (...) דורשים חז"ל כמה דרשות, ואחת מהן: בְּהִבָּרְאָם - באברהם, אותן אותיות. כי בזכות עבודתו העתידית של אברהם נברא העולם. עוד דרשה - ב-ה בראם. באות ה' משמו הקדוש, ברא את העולם הזה, ובאות י' ברא את העולם הבא. האות הזאת מייצגת את העולם הזה גם בצורתה הגראפית; היא פתוחה כלפי מטה בדיוק כטבעו של העולם הזה, שהמשיכה הטבעית בו היא כלפי מטה כידוע.

ולכאורה, מה הרעיון? למה שהקב"ה יפיל עלינו תיק כזה, לחיות בעולם שבו המשיכה היא כלפי מטה ואין שום אפשרות אחרת? וגם, אם זה מה שהאות הזאת מייצגת, למה להפיל אותה על אברהם אבינו? את זה שואלים בחסידות (שם משמואל) והתשובה היא שנותר פתח קטן למעלה, פתח המאפשר להיחלץ ממגמת הירידה ואף לעלות למעלה. הכוונה כמובן לעבודת התשובה, שאודותיה אומר הזוהר הקדוש כי היא מתחלקת לשתי מלים: תשוב-ה. תשוב (האות) ה, ואולי בעתיד נזכה גם להסביר עניין זה באריכות הראויה. לענייננו רק נאמר כי עבודת הניסיונות של אברהם אבינו התאפיינה בכך שהתעלם לחלוטין מן הפתח הרחב שהעולם הציע לו כלפי מטה, וחתר אך ורק אל הפתח הקטן שמציעה האות ה שם למעלה.

הבאנו את מדרש חז"ל הקובע כי העולם נברא בזכות עבודתו העתידית של אברהם. ולכאורה, גם לפני אברהם היו צדיקים בכל דור וגם בימיו היו כאלה; שאחרת, בלי צדיקים, אין העולם יכול להתקיים. אז מה המיוחד באברהם שדווקא בדרך שלו מתקיים העולם? הרב יצחק גינזבורג שליט"א הראה רמז נוסף לרעיון הזה, וממנו נוכל להבין טוב יותר את דרכו של אברהם וממילא גם את הנדרש מאתנו. בפרשת בראשית (פרק ה') כתוב: (...) וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם. הִבָּרְאָם זה אברהם, כבר אמרנו, אותן אותיות. בְּיוֹם = 58 = נח. אָדָם זה אדם הראשון; והנה לנו התפתחות המודעות מאדם דרך נח ועד אברהם.

אדם הראשון נכשל בחטא עץ הדעת, קיבל מצוות עשה אחת ולא עמד בה. אומנם הוא נותר צדיק ואף עשה תשובה מעולה על חטאו, אבל הסתפק בכך ולא ניסה לשנות את טבע העולם. השני, נח, אומנם לא נכשל אבל גם לא יזם. באופן אישי היה צדיק ואף הקריב קורבנות בצאתו מן התיבה לאחר המבול, אבל לא התעניין בהנהגתם של הסובבים אותו ולא ניסה להשפיע עליהם להתנהג אחרת. ושניהם גם היו צדיקים לכאורה מכוח ההרגל, כי הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה והשני גדל בבית של צדיק. לעומתם, אברהם נולד לתרח שהיה עובד אלילים ובדרך הטבע היה אמור להמשיך בדרכו של אביו. אבל הוא, בסקרנות ובתמימות של ילד, חקר והתבונן עד אשר הגיע להכרה בא-ל יחיד שהוא בורא העולם וגם מנהיגו, ומאותו רגע, כל חייו הוקדשו להפצת האמת הזאת, ואף במחיר של סיכון חייו. כלומר, לא רק שהוא לא נכשל, הוא אף חתר קדימה ולמעלה כל הזמן, כנ"ל.

וזה מה שאנחנו אמורים ללמוד מפרשת השבוע וַיֵּרָא; החתירה המתמדת כלפי מעלה חרף כל ההתנגדויות, היא העשויה להביא אותנו לרמת המודעות של אברהם אבינו, רמה של וַיֵּרָא אֵלָיו ה'. ובקרוב ממש נזכה לכך כולנו, כי כבר הגיע הזמן.