בבוקר יום שישי התעוררתי, פתחתי את אתר האינטרנט
www.wallla.co.il, ושיפשפתי את עיניי כלא מאמינה. מצד אחד "למרות הירי, ישראל מעבירה מסר מרגיע לחמאס", ומצד שני "ברק אישר לאחרונה עשרות תוכניות בנייה בגדה".
פסיבית אגרסיבית כבר מזמן טענתי שהאג'נדה של מדינת ישראל (גם אם הלא מוצהרת) הינה האג'נדה הפסיבית אגרסיבית, וביסודה: להכות ולפגוע במי שחותר לשלום עימנו, להיכנע ולהתרפס בפני מי שחפץ בהשמדתנו.
כל בר דעת מבין שכאשר ישראל פוגעת פגיעה אנושה בפלשתינים בגדה, אותם פלשתינים שנציגם הוא אבו מאזן, מתנכרים לחמאס, שוחרי יציבות, שחדלו לבצע פיגועים בשנים האחרונות, מחד, ומאידך, מעבירה מסר רופס וכנוע לחמאס בנסיבות שבהן החמאס מצהיר על כוונתו להשמיד את ישראל (עם השהייה קוסמטית אשר קרויה 'הודנה'), וממחיש את כוונתו בפועל (אם הקסאמים מגיעים עד הנגב בלבד זה לא מחסידות-אומות עולם שלהם, אלא רק בשל בעיה טכנית "קטנה", שבקרוב תיפתר על-ידי אירן או אל-קאעידה), היא משדרת לעולם כי היא "מבינה רק כוח" מחד, ומאידך, מוכנה לרמוס את מי שחפץ בהסדר קבע על בסיס 'שתי מדינות לשני עמים' עימה. כשהפלשתינים יבינו זאת באופן סופי, חמאס ישלוט בגדה וגורל תל אביב יהא כגורל שדרות ואשקלון.
פרס לחוטפי שליט? ישראל, כך אני טוענת, מעולם לא יצאה מן הגלות, היא יודעת להיות או במעמד של המוכה, או במעמד של המכה, והיא לעולם לא שמעה על דרך האמצע - 'אסרטיביות'.
עמדה דומה הביע כתב ב'ג'רוזלם פוסט' אשר לצערי, מאמרו (במהדורה המודפסת) לא נשמר אצלי. הוא הביע ביקורת על כך שישראל מתייחסת לבעיית גלעד שליט מתוך אי הבנה מוחלטת למניעים של הפלשתינים. חטיפת שליט, טוען אותו כותב, אינה אקט של החמאס (או תהא אשר תהא החמולה אשר חטפה את שליט) כנגד ישראל, כמו שהוא אקט כנגד הפתח.
החמאס רוצה להציג לרחוב הפלשתיני הישגים אשר ה'מתחרה', הפתח, לא הציג.
אם החמאס יקבל את אותם אסירים שפעם, בעבר הפרה-היסטורי לפני כשנתיים, אולמרט לא הסכים אפילו לדון בשחרורם "בתנאי סחיטה" - הוא יציג הישג בחזית הפלשתינית אל מול הפתח, ועד מהרה ישתלט גם על הגדה. אותו כותב מציע כי ישראל תשחרר אסירים של הפתח, כמחוות לאבו מאזן, ובכך תפעיל את סוג הלחץ אשר צריך להפעיל, על החמאס.
אבל לא, ישראל פועלת מתוך הקופסא, היא משחקת לפי תכתיבי החמאס
במקום להמציא כללי משחק משלה, ובעיקר, לא הגיעה להשלמת החזון הציוני, שכן היהודים נותרו בגטו גם במדינתם: הם יודעים להכות במי שחפץ בשלום עימם, ולהתרפס בפני הגביר החדש בעיירה: החמאס מדרום והחיזבאללה מצפון.
להיות עם שבוי בארצנו גם עסקת החטופים, אם כבר סוגיית הפסיביות ("ישראל המוכה") עולה, הייתה פארסה.
ההשלמה עם קבלת חטופים מתים מסכנת לא רק כל שבוי ישראלי חי, אלא בעיקר כל חייל ישראלי לוחם באשר הוא. כאשר חיילים ידעו, מקום בו הצד השני מבין כי 'משתלם לחטוף', כי הם בסכנת חטיפה תמידית במהלך קרבות או לוחמה, לוחמתם תהא מעוקרת ומסורסת. הדילמות הקשות בהינתן חטופים ישראלים מובנות, אבל בשורה התחתונה, ישראל נהגה באופן כנוע כלפי תוקפנות, וזאת במקביל להתנהגות תוקפנית כלפי אוכלוסיה אזרחית (פצצות המצרר בלבנון).
זמן אובמה אם ההווה גרוע, האופק גרוע יותר. הסקרים מנבאים ניצחון אפשרי לליכוד, וכשאובמה ברקע, ההתנגשות תהא בלתי נמנעת.
אם עד עכשיו ישראל קיבלה את טפיחת השכם התמידית מה'דוד מאמריקה' משום שהדוד מאמריקה הוא נוצרי אדוק מהסוג שמאמין שיהודים חייבים להיות בארץ הקודש, כשאובמה ברקע, אנחנו יכולים פשוט לשכוח מזה. ישראל צריכה להמציא, ומהר, צידוק חדש לתמיכה אמריקנית כה מאסיבית בה, כפי שהיה בשלטון בוש, כאשר הצידוק הישן והשמרני כבר לא עובד.
אובמה, כבן מהגרים, קוסמופוליטי, ומולטי-גזעי-ואתני, יכול להזדהות לא עם אומה יהודית תוקפת ומותקפת, אלא עם אומה יהודית שהיא גלגול של תנועת שחרור ציונית, אומה אשר בגלגולה הלאומי מקיימת את אתוס השחרור והחירות הציוני, תוך כבוד לחירותם ולזכותם הלאומית של עמים אחרים שחיים לצידה אך בעיקר נרמסים תחתיה.
רק אם ישראל תעמוד על זכויותיה הלאומיות (נסיגה מלווה בהסדרי ביטחון, מניעת זכות השיבה), וזאת מתוך כבוד והכרה לזכויותיהם הלאומיות של אחרים, היא תוכל לקבל את ברכת ממשל אובמה, אשר הנארטיב הקוסמופוליטי שלו קצת פחות פשטני מה"טובים/רעים" של בוש.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
