מול האיום הפלשתיני

נסכם: אין חולק, שמחירה של פלשתין עצמאית הוא גירוש 300,000 יהודים, הריסת כ-300 ערים, כפרים ומאחזים, החרבת ציוויליזציה שלמה, נזק בל ישוער לתעשיה, לחקלאות ולמשק הישראלי (שגם ייאלץ לשלם פיצויים העלולים לשבור את גבו), ומעבר לכל זה קרע ודמורליזציה פנימית בחברה הישראלית, עד כדי סכנת מלחמת אחים ביחד עם נזק חמור, אולי בל יתוקן, לביטחון ישראל ולצבא, וכל זה מלווה בגל של ירידה מהארץ.

מדוע מוכנות ממשלות השמאל לשלם מחירים כאלה?

אך ורק מפני שהן מודעות לכך, שסילוק היהודים הוא תנאי בל יעבור להקמת המדינה הפלשתינית, וזו האחרונה הפכה להיות אצלם אידיאה-פיקס ומשאת נפש עד כדי אובססיה ועיקר אמונה אקסיומטי, שבעבורו משלמים כל מחיר. ואם ישאלו: גם מחיר קיומה של ישראל בכלל זה? על כך כבר השיבו גם ראש הממשלה וגם שרת החוץ, שלהיפך - המדינה הפלשתינית היא תהיה הערובה לקיומה של ישראל, ובלעדיה ספק אם ישראל בכלל תשרוד!...

רבים סבורים מעבר לזה שהמניע, הגלוי או הנסתר, להחלטה הנחושה בקרב השמאל בישראל להקים מדינה פלשתינית "בארץ המתנחלים", הוא הרצון לשבור את מחנה המתנחלים המהווה ראש חץ לציבור המתחרה באליטות על השלטון ומאיים עליו. ואף כי המדינה הפלשתינית שימשה בתחילה רק כמכשיר, ברבות הימים היא גופה הפכה למטרה מקודשת בפני עצמה.

כל חקירה – או בדיקה קלינית - מה מתרחש במוחותיהם של פוליטיקאים המתעקשים להטיל את העם לתוך הרפתקה מטורפת כזו, והכל כדי להקים עלינו, בתוכנו, מדינה עויינת ואוייבת, כל ניסיון להבין - יתרסקו על סלעי התיאולוגיה המיסטית, האי-רציונאלית, שלהם. הרי כל סיסמאות "השלום", "הכיבוש", "הדמוגרפיה", "הכלכלה" כבר הופרכו, או שפג תוקפן בתנאי המציאות, ולמרות זאת - את מוחותיה של כת-השלום לא ניתן "לבלבל עם עובדות", עמדותיה עמידות בפני כל חשיבה לוגית. מבחוץ אפשר להתרשם שהגה המדינה נתון בידי סהרורים מוכי ירח, שאם תנסה להעירם – הם עלולים ליפול מראש הגג.

וזו אכן המציאות המצמררת שבה אנו חיים, שהאנשים המסוכנים האלה, בידיהם הופקד הכוח להכניס עם ומדינה לתוך מצב קטסטרופאלי.

גרוע מזה: הניסיון הטראומתי של הגירוש הראשון הוכיח, שהאמצעים הדמוקרטיים הקלאסיים – הפגנות, עצרות עם, משמרות, פלקטים, כרוזים, שדולות פוליטיות, ואפילו חסימת כבישים, קריאות לסרבנות ושאר שיטות של מרי אזרחי – כשלו. התברר, שכל אלה אין בכוחם לעצור או לשנות מסלול של תנועת אמוק, טראנס של הליכה אוטומטית לקראת מטרה שתוכנתה והושתלה במוח. תנועה מכנית, מוטורית, רובוטית כזאת ראינו בצעדת הטורים האינסופיים של אנשי צבא-הגירוש עוטי השחורים, שבהילוכם דרסו דריסת-גולם את כל הערוגות האנושיות והלאומיות שעמדו בדרכם.

טיל שסטה ממסלולו – ניתן להשמיד, אולם את הרובוט הזה אי אפשר, מפני שהוא – אנחנו: הצבא, המשטרה, המערכת, העם. אם כן, איך מגיעים אל המוקד, אל מקור התרעלה, אל הדיסקט המשובש שנשתל במוחותיהן של הממשלות והאליטות המובילות, אם אין רוצים ו/או יכולים להפיל ממשלה באמצעים בלתי דמוקרטיים?

לא נותר אלא להציב במסלולו של הרובוט הצועד במסלול אובדני מתוכנן מראש - קיר בטון מוצק, שפשוט יחסום את דרכו, וכוונתנו כמובן למפעל ההתנחלות היהודי ביהודה בשומרון, בירושלים ובגולן. דרכו, כל עוד הוא עומד איתן, מדינה פלשתינית לא תוכל לעבור.

אומרים על המפעל הזה שהוא "מכשול לשלום" ומתכוונים לגנאי. אלא, היכן שהשלום הוא מכשיר להשמדה, זו מחמאה גדולה. אם רק בזאת יצליחו המתנחלים במפעלם – לשים לאל את "השלום" הפלשתיני ולא שום דבר אחר, רק בזאת בלבד הם יקנו את עולמם.

ראינו, שניצחונות צבאיים גרידא לא העבירו מן העולם את סכנת העצמאות הפלשתינית המאיימת על ישראל. גם הקצה השני בקשת האפשרויות – מתן אזרחות ישראלית לערביי ארץ ישראל (לו יצויר שמצאנו פיתרון לבעיה הדמוגרפית) אין בו תוחלת, ויעידו על כך ערביי ישראל, שגם אחרי 60 שנות אזרחות, הנאמנות של רובם למדינת היהודים מפוקפקת, והדברים נאמרים ונכתבים בגלוי על-ידי נציגיהם הפוליטיים ומשתקפים בתקשורת שלהם. לפחות בהצהרותיהם כלפי חוץ הם מתבדלים מן המדינה היהודית ומזדהים כ"פלשתינים" המוכנים לקבל שירותים וטובות הנאה ממדינת ישראל, אך היא גופה מאוסה עליהם.

תיאורטית, על גבי הנייר, קיים כמובן גם הפיתרון האולטימטיבי של ה"טרנספר" – גירוש הערבים (גירוש יהודים מכנים "פינוי", "הינתקות", "התכנסות", "העתקה", "העברה", "הסרה"). יש כנראה רוב בין יהודי ישראל הפוסל גירוש כזה שלא כחלק מלוחמה פעילה, מטעמים שבמוסר. אולם לצורך דיוננו די לנו בכך שנציין את העובדה, ש"טרנספר" למיליוני ערבים אינו ישים מעשית וגם אינו אפשרי פוליטית ומדינית.

וכך, בדרך האלימינציה, אנו נשארים עם הפיתרון ההתנחלותי בלבד, שמדינתנו זכתה בו בהיסח הדעת, בחינת "זכין לו לאדם שלא בפניו". וכל כך למה? מפני שבניגוד למפעל ההתיישבות בתחום הקו הירוק, שכל כולו היה פרי החלטה, הכוונה וביצוע מלמעלה – מפעל ההתנחלות ביש"ע ניזום, נדחף קדימה ואוייש מלמטה, אם כי טכנית לפחות אף הוא מומן ובוצע על-ידי הממלכה.

למרות ההבדלים האלה, שום כוח בעולם לא יוכל לטשטש את הצד השווה שבין ההתיישבות וההתנחלות, הלא היא הסגולה הנדירה של היות שתיהן אמצעי ומטרה כאחד: אמצעי להבאת היהודים לארץ ולהשרשתם בה, וגם המטרה גופה - "יישוב ארץ ישראל", השקולה כנגד המצוות כולן. רק מעל לתשתית ההתיישבותית ניתן להעמיד ולקיים את חופת הריבונות ולבנות ולתחזק את גג הביטחון.

היסטוריוני העתיד ישפשפו את עיניהם בתימהון, מה ראו אחרי 1967 מנהיגים ואליטות בעם היהודי לשמוט מידיהם מתוך הכרה מלאה את הקלף המנצח הזה ואת טענת הזכות הנלווית אליו, שבלעדי שניהם נגזר עליהם שהקרקע תישמט מתחת לרגליהם עד הסנטימטר האחרון גם במדינת-הקו-הירוק. מה גם, שהדורות האלה נתברכו בבנות ובבנים שהשתוקקו ליישב את חבלי המולדת החדשים-ישנים והיו מוכנים לכל קורבן, ברכוש ובנפש.

כך או כך, בשעתו ראו הכל בנושא ההתנחלות את ההיבט החיובי, הציוני בלבד, ולא העלו על הדעת התפתחות מדינית שבה מאות אלפי המתנחלים ויישוביהם יצטרכו לשמש כבלם, שיציל את המדינה כולה מלהידרדר לתהום על גבי עגלה פלשתינית דוהרת. רק בדיעבד אנחנו רואים עכשיו את תכונת הבלעדיות הטבועה בהתנחלות היהודית ביש"ע ובירושלים, שהיא ופלשתין ריבונית הן תרתי דסתרי ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת. היישובים היהודים בעצם קיומם מונעים הקמה של מדינה ערבית, קטלנית, נוספת.

מדוע זה כך?

ז'בוטינסקי במשלו היה בוודאי מעדיף היום את הדימוי של מכונית ומערכת בלימה. זאת במיוחד, מפני שמכונית דוהרת אי אפשר לעצור מבחוץ, כי כל המנסה לעמוד בדרכה – יידרס. רק מבפנים ניתן להביא את התנופה האימתנית לידי עצירה, ובלחיצה קלה על הבלם בלבד.

הנמשל: ישראל נכשלה במניעת המדינה הפלשתינית בדרך צבאית. להיפך, דווקא ניצחונה הגדול בששת הימים הכשיר את הקרקע לצמיחתה של המדינה הזאת, והסיבה גלויה לעין: כל עוד שלטה ירדן ביו"ש, הייתה זו "הגדה המערבית" של הממלכה ההאשמית הירדנית, והמשטר הירדני דיכא בהחלטיות כל בדלנות לאומית פלשתינית. רק "הכיבוש הציוני" הוא זה שיצר את הצורך להעמיד מולו כמעין "אפיפיור נגדי" - יישות מתחרה, שוות-דרגה, הלא היא "הזהות הפלשתינית הלאומית". היטיב לבטא את זאת זוהיר מוחסיין, ראש ארגון הטרור "צא'אקה" וחבר הוועד הפועל של אש"ף, בעיתון ההולנדי "טרוב" (31.3.77):

"רק למטרות טקטיות אנחנו מקפידים להדגיש את זהותנו הפלשתינית, כי האינטרס הלאומי של הערבים מחייב לעודד זהות פלשתינית נפרדת, כדי להעמיד אותה מול הציונות. ייסודה של מדינה פלשתינית הוא מכשיר חדש במלחמה המתמשכת נגד ישראל... לאחר שנשיג את כל זכויותינו בכל פלשתין – אסור שנדחה, אף לרגע אחד, את האיחוד מחדש של ירדן ופלשתין".

אולם הפגישה מחדש עם חבלי המולדת האינטימיים ביותר של מורשת העם היהודי במלחמת-יש"ע ("6 הימים") שחררה אנרגיות לאומיות גם בקרב היהודים, והן הן שחוללו את מפעל ההתנחלות, אשר לבד מלהשיב את הרוח למפרשיה הרפויים של הציונות, גם התקין בפנים השטח המשוחרר את מערכת הבלימה המסוגלת לעצור את שטף מרוצתה של הריבונות הפלשתינית - מתוך שטחי יהודה ושומרון שישמשו לה כמקפצה, אל תוככי מדינת הקו הירוק, עד לחיסולה הגמור של ישראל. הכל תלוי כמובן בכך, שלא תצלח מזימתם של כוחות-הנגד הפוסט-ציונים – שגם הם קמו מתוך ריאקציה לאותה המלחמה – לפרק את המערכת הזאת.

חבל, שהעיסוק במדינה הפלשתינית ובסכנותיה משכיח לפעמים את הפונקציה האסטרטגית-צבאית ממעלה ראשונה שממלאת ההתיישבות היהודית ביו"ש בהגנה על הארץ כולה נגד מיתקפת אויב מכיוון מזרח: העמדת בסיס טריטוריאלי לצה"ל להגן על העמקים, וביתר ייחוד על רצועת החוף חדרה-גדרה, בה מרוכז רוב מניין ורוב בניין המדינה - לא מתוך שטחי הקו הירוק, כ"א החל מנהר הירדן, ובעיקר מרכסי הרי השומרון המאפשרים להשמיד משם כל כוח שיחצה את בקעת הירדן ויצטרך לטפס כמעט 1,000 מטר. ראשי המטות האמריקנים, בדוח לנשיא לינדון ג'ונסון שחובר מיד אחרי ששת הימים, ציינו במפורש שזה המכשול היחיד הקיים בין הירדן לים התיכון.

בכל מערך צבאי ישראלי בשטח אוייב או עויין התברר, שקיומה של התיישבות אזרחית שהצבא יכול להישען עליה הוא חיוני, ובמיוחד כשהנוכחות הידידותית היא בפיזור מירבי ויושבת על גבעות שולטות ולאורך צירים מרכזיים. הוכחה הרת האסון, מן השלילה, זימן לנו חיסול ההתיישבות היהודית בגוש קטיף בשנת 2005. בתחילה הייתה כוונה להמשיך ולהחזיק, צבאית, בציר פילדלפי, אבל עד מהרה הוכיח צה"ל לדרג הפוליטי שלאחר הסתלקות העורף האזרחי אין לו עוד יכולת להחזיק ב"שרוול" הזה (14 ק"מ אורך וכ-100 מטר רוחב!).

הבעיה אינה רק טקטית. צבא ללא עורף אזרחי הוא במהותו (ועל אף כל הגדרה פורמאלית אחרת) צבא - כיבוש בשטח זר, ובתור שכזה ימיו ספורים. גם מורל החיילים והמוטיבציה שלהם מושפעים מקיומו או מהיעדרו של גורם אזרחי "ביתי" בסביבת השירות והלחימה שלהם.

מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון ממלא היום עוד פונקציה, שאילולא האסון הלאומי והצבאי של "ההינתקות" לא הייתה עולה על הדעת, והיא - הגנה מפני שיגור טילים מגבעות השומרון והרי יהודה, אשר בכוחם להפוך את כל אזור חדרה-גדרה לשטח הריגה, ושדרות ועוטף-עזה הם הכתובת שעל הקיר. לו הוחרבה, חלילה, ההתיישבות היהודית בשומרון – צה"ל לבדו לא היה יכול לקיים לאורך ימים שליטה צבאית גרידא בשטחים השולטים על האזור החיוני הזה. וגם את זאת למדנו בדרך הקשה, שגדרות וחומות בלבד אינן עוצרות נשק תלול-מסלול ובעמק חפר ובשרון, בגלל הקירבה הפיסית הגדולה, אפילו ירי מקלעים. בירושלים – אפילו ירי אקדח!

ובלשונו של גיורא איילנד:

"ברגע שכביש 6 נשלט בטווחים של מטרים באש מקלעים ואר-פי-ג'י, ישראל בבעיה. ברגע שאתרים אסטרטגיים במדינת ישראל הם בטווח ירי של טיל סאגר, ישראל בבעיה. אם יש לך את המטוס המתקדם ביותר בעולם, אבל הוא לא יכול להמריא מכיוון ששדה התעופה נמצא בטווח יעיל של נשק מדויק – יש בעיה [הארץ, 4.6.06].

היום, הודות לעצם קיומן של ההתנחלויות, מדינאים ישראלים חסרי אחריות, או שיצאו מדעתם, אינם יכולים להביא על עמם אסון קיומי כזה בחתימת יד גרידא. תחילה, הם חייבים "לקפוץ למים הקרים" ולהוציא בכוח מאות אלפי מתנחלים מבתיהם, לעוקרם ממקומותיהם, לגרשם ולהחריב את עריהם וכפריהם.

כל הסימנים מראים, שמה שעבר בשקט יחסי כשהופעל על 10,000 נפש, ספק אם יהיה אפשרי הפעם. לא רק מפני שמדובר בהיקפים של פי עשרה ופי 30, על כל הקשיים הלוגיסטיים והעלויות הכספיות האדירות הכרוכים בכך, אלא גם משום שמתוך ריאקציה וכתוצאה מהפקת לקחים מ-"הינתקות 2005" נפלו בקרב חלקים גדולים מנוער המתנחלים והציבור התומך בהם העכבות הנפשיות והאידיאולוגיות מלהגיע להתנגשות עם השלטון ועם "החוק". חושלה בנפשם נכונות פנימית "ללכת עד הסוף", ואיש – כולל הנוגעים בדבר בעצמם – אינו יודע, כמה מרחיק לכת יכול הסוף הזה להיות, האם עד סף מלחמת אזרחים, או מעבר לו.

פוליטיקאים, המוכנים לעשות צעדים הקרובים לקפיטולציה לאוייב, עושים זאת בעיקר מתוך חולשה, עייפות והעדר כוח עמידה (ע"ע נאום "עייפנו להילחם, עייפנו לנצח" של אהוד אולמרט). אולם, מכוח היותם בעלי תכונות אופי כאלה הם גם עשויים להירתע ממהלכי כוח העלולים להצית - במקום מלחמה עם הערבים, מלחמה נגד יהודים ובסופו של דבר – גם את זו וגם את זו.

אם יש ולו שמץ של ממש בניתוח הזה, הוא מלמד שהמתנחלים, על-ידי עצם נכונותם להגן על יישוביהם מפני חורבן בידי ממשלתם, ישמרו על המדינה כולה מפני חורבן מידי האוייב הערבי, והם הם המכשול שז'בוטינסקי חיפש לשווא ולא מצא.

מתחילה, הייתה מדינת ישראל מוקפת הגנות רבות מפני סכנת "השמדה ביולוגית" על-ידי מדינה פלשתינית שבקוד הגנטי שלה מוטבע חיסולה של מדינת היהודים. בראש ההגנות עמדו תודעה עממית וטיעון היסטורי-תרבותי-דתי, אותם היטיב לבטא ר' נחמן מברסלב בדבריו אלה:

"אף על-פי שהם גזלו מאתנו ארץ ישראל
שהיא ארצנו ונחלתנו...
אנו מתפללים וצועקים בכל פעם –
שארץ ישראל היא שלנו,
כי היא נחלתנו...

שידעו שאין חזקתם חזקה כלל.
ארץ ישראל היא שלנו מאבותינו,
וסוף כל סוף נוציא אותה מידיהם בעזרת השם...
כוונתי לארץ ישראל הפשוטה, הגשמית
עם הבתים והחצרות..."

זהו "סלע-קיומנו", וגם - בסיס זכותנו על הארץ כולה על-פי המשפט הבינלאומי, כפי שניסחו זאת אומות העולם במבוא לכתב המנדט על ארץ ישראל משנת 1922:

"...מתוך מתן הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל וליסודות לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ הזאת..."

מכוח הזכות הטבעית הזאת, שהוכרה בעולם לפני כמעט 90 שנה, לא היה מקום בארץ ישראל (בלועזית – PALESTINE) לשתי יישויות לאומיות ריבוניות. ואכן, לערבים הבטיח כתב המנדט את השמירה על זכויותיהם הדתיות והאזרחיות, ולא יותר. זכויות לאומיות ניתנו להם בעירק, בסוריה, בלבנון, ולאחר חלוקת הארץ – בעבר הירדן.

חומת ההגנה הזאת על בלעדיות זכותו של "העם היהודי" (שהוא המוטב על-פי כתב המנדט) על ארץ ישראל הובקעה מבפנים על-ידי היהודים בעצמם. תחילה, על-ידי קבוצות שוליים מסוגה של "מצפן", אחר-כך על-ידי שמאל קיצוני, וזמן לא רב אחרי אוסלו גם על-ידי מפלגת העבודה.

חומת ההגנה הזאת עמדה בתחילה גם בבית המשפט העליון, שקיבל את עמדת המדינה כפי שהייתה בשנים הראשונות אחרי מלחמת יש"ע, לפיה ישראל אינה כובשת בארץ ישראל, ועל כן היא מקבלת על עצמה רק את "ההוראות ההומניטאריות" שבאמנות הכיבוש (האג, ג'נבה), וזאת לפנים משורת הדין. נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, אף כתב שישראל אינה בחזקת "כובשת" ביהודה ושומרון יותר מאשר צרפת בחבלי אלזס-לוריין הצרפתים לאחר ששוחררו מן הכיבוש הגרמני.

החומה הזאת קרסה פוליטית ומדינית, כאשר שרון הצהיר קבל עולם כי מדינת ישראל היא "כובשת" ביש"ע, והיא קרסה משפטית כשהנשיא אהרן ברק, בפסקי דיניו בבג"צ, החיל על יו"ש את דיני הכיבוש ("תפיסה לוחמתית") ושמט את ההסתייגות הנ"ל, שכל קודמיו הקפידו לשמור עליה.

את התהליך הזה גיבתה תמיכתה המוחצת של כמעט כל התקשורת הישראלית, ממלכתית ופרטית כאחד, שהתגייסה למען קידום המדינה הפלשתינית במערב ארץ ישראל, כאלו היה זה מסע-צלב למען משימה קדושה, התגייסות שזיכתה אותה "ביושר" לכינוי "תקשורת עויינת".

זאת ועוד: למרות שהסכמי אוסלו משאירים את הריבונות הפלשתינית כשאלה פתוחה עד לשלב המו"מ על "מצב הקבע", הזדרז הממסד הישראלי לבנות את פלשתין הלכה למעשה כ"מדינה בדרך": התיר את מעבר מטה המחבלים מתוניס לארץ, ביחד עם כניסת חטיבות צבאיות פלשתיניות שלמות. איפשר את הקמתן – פורמאלית, לפחות – של "שלוש רשויות" (מחוקקת, שופטת, מבצעת), ביחד עם אדמיניסטרציה שלטונית. ישראל הרשמית ותקשורתה החלו לקרוא לפקידים הראשיים של היישות הזאת "נשיא" ו"שרים" ונהגו כלפיהם בגינונים דיפלומטיים. בעקבות ה"הכשר" הזה שניתן על-ידי ישראל בעצמה, נתקבלה "הרשות הפלשתינית", הווירטואלית בעיקרה, עוד ביתר שאת בלשכות הדיפלומטיות הבינלאומיות ובדעת הקהל הרחבה בעולם.

היום, עסוקים שלושה גנרלים אמריקנים ביחד עם פקידים וקצינים ממדינות אחרות בבניית צבא, משטרה ומינהל "פלשתינים". גם מדינת ישראל משתתפת באמצעות מומחיה במאמץ הבינלאומי הזה, ובכך היא מפילה במו ידיה את החומה שהגנה על מעמד העם היהודי כבעל הזכות והחזקה הבלעדיים וכתובע הלגיטימי היחיד לבעלות על הארץ הזאת.

התהליך ההרסני הזה הפך רשמי ומחייב כאשר ישראל חתמה על "מפת הדרכים", שכל עניינה הוא במפורש "פתרון קבע לשתי מדינות".

נפלו החומות, כאמור, אך נשאר הקיר, זה שהוקם בתוך השטח פנימה והוא ניצב בדרכו של הרובוט הממלכתי הישראלי הצועד עכשיו צעידה מכנית, עיוורת, מטומטמת, כגולם הקם על העם היהודי, יוצרו, לגזול ממנו את נחלת אבותיו כדי לתיתה לאוייב זר.

מלחמת-יש"ע הצמיחה בעם שני כוחות, שהכרעה חדה ביניהם היא בלתי נמנעת: כוח של הרס וכוח של בניין.

19 שנים חסמה הלפיתה הירדנית ביעילות כל אספירציה לאומית פלשתינית. גירוש הירדנים על-ידי ישראל שיחרר את הלפיתה הזאת וקרא דרור ללאומנות הפלשתינית, ששחררה בעם ישראל כוחות צנטריפוגליים שליליים והרסניים של כפירה בעיקר, מן הסוג המוכר לנו מכל שנות ההיסטוריה שלנו, עוד מימי צאתנו מארץ מצרים. "מהרסים ומחריבים" אלה עוטים בימינו לבוש שמאלני, "מתקדם", קוסמופוליטי ואף אנרכיסטי. מן השוליים הסהרוריים הללו חלחלה הכפירה הפלשתינית לעבר המרכז, והיא כבר מקדירה את כל האופק הציוני.

אנרגיה ציונית אותנטית

מן הצד השני, הצית המפגש ההיסטורי עם נופי התנ"ך ואתריו את דמיונם של יהודים רבים בארץ ובגולה והפיח אש חדשה בגחלי הציונות. קמה על רגליה תנועת התנחלות ספונטאנית שצמחה מלמטה, ושלא כגלי ההתיישבות שקדמו לה שכולן היו פרי יוזמה, תכנון וביצוע של "המוסדות" – בנתה בעשר אצבעותיה ציוויליזציה התנחלותית מרשימה – עם עזרה ממשלתית, בלעדיה, ועיתים אפילו תוך המריה גלויה של רצון השלטונות.

הייתה זו שעתו היפה ביותר של הרעיון הציוני, שגם אחרי חלוף כמעט 100 שנים עדיין הצליח לחולל כוח עממי, אותנטי, מתפרץ, שניצח אפילו את הממסד והעסקונה המתפרנסים מן הציונות, את "הציונים המקצועיים". האנרגיה הציונית האותנטית הזאת צברה עוצמה מספקת כדי לבנות את אותו הקיר, המאפשר להגן כעת על פרי בטנה של הציונות, הלא היא מדינת ישראל, מפני כוחות ההכחדה הפלשתינית המאיימים עליה מבחוץ ומבפנים.

אמנם, העם היהודי והמתנחלים שליחיו הקימו את יישוביהם מתוך מניעים חיוביים עתיקי יומין כמו הגשמת חזון הנביאים וההגנה על הארץ מפני אוייב, וכל זאת, שנים רבות לפני שהאפשרות של השלטת מדינה פלשתינית על מקומותיהם עלתה בכלל על הדעת - אך כך רצתה "עורמת ההיסטוריה", שהפרויקט החלוצי החיובי הזה ישרת גם מטרה שלילית, את הצלתה של מדינת היהודים מן הסכנה הקיומית הפלשתינית.

"התנחלויות"

"ממשלת ישראל מפרקת מאחזי התנחלויות שהוקמו אחרי מרץ 2001...".

"ממשלת ישראל מקפיאה כל פעילות התנחלותית (כולל הגידול הטבעי של התנחלויות)".

[מתוך "מפת דרכים – מבוססת על ביצוע - לפתרון קבע של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלשתיני" – ובקיצור - "מפת הדרכים"]

• בסוף נצטרך להשתמש בכוח נגד המתנחלים בעופרה או אלון-מורה. רק מי שיסתער על עופרה בטנקים יוכל לחסום את הסכנה הפשיסטית המאיימת להטביע את הדמוקרטיה הישראלית.

פרופסור זאב שטרנהל, חתן פרס ישראל ["דבר", 1988]

• אין ספק לגבי הלגיטימיות של ההתנגדות (הפלשתינית) בשטחים גופם. לו היה לפלשתינים מעט שכל, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות.

שטרנהל [הארץ, 2001]

(הערה: "התנגדות" ו"מאבק" בהקשר הפלשתיני משמעותם טרור. א. ה.)

• נשיא המדינה, שמעון פרס, בקבלת פנים למשלחת הישראלית לאולימפיאדה בבייג'ין, לאחר שנשאל על דיכוי טיבט על-ידי הסינים: "יש טיבט. אבל גם לנו יש חסרונות. אז בגלל זה שלא יבואו אלינו? ההתנחלויות, למשל...".

• בשנת 2003 כונסו לשם קידום "ההינתקות" כמה מפגשים בלשכתו של התעשיין דב לאוטמן, בהשתתפות: דן מרידור, עמי איילון, יעקב פרי, דליה רבין-פילוסוף, משה תאומים, טל זילברשטיין, דני רוטשילד. המארגן - אבי גיל, יד ימינו ועושה דברו של שמעון פרס. יעד ההתכנסויות הוגדר - "איך מניעים את אריאל שרון לצאת במהלך יזום שיביא לראשונה לפירוק התנחלויות".

[פזית רבינא - מקור ראשון, 13.8.04 - מצטטת את חנה קים - הארץ, דצמבר 2003]

• "...ביטחון ישראל יובטח אך ורק כשלצד ישראל נראה מדינה פלשתינית עצמאית, מודרנית ודמוקרטית. לא ייתכן שלום ללא הפסקה מיידית של ההתנחלויות".

חוק פינוי-פיצוי – "יעודד את המתנחלים לעזוב את הגדה המערבית".

ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת, בעת ביקורו בישראל [מעריב, 24.6.08]

• ג'פרי גולדברג מראיין את המועמד לנשיאות בארה"ב, ברק אובמה:

"ש. כנשיא, האם תגנה את ההתנחלויות בפומבי?"
ת. התנחלויות אינן מסייעות... האינטרס שלי בפתרון הבעיה הזאת אינו רק בעבור ישראל, כ"א בעבור ארה"ב.
ש. האם אתה חושב שישראל היא נטל על השם הטוב של אמריקה מעבר לים?
ת. לא, לא, לא. אבל מה שאני חושב הוא, שהפצע הקבוע הזה, הדלקת הקבועה הזאת (ההתנחלויות. א.ה.) מזהמים את כל מדיניות החוץ שלנו. העדר פיתרון לבעיה הזאת מספק תירוץ לג'יהאדיסטים אנטי-אמריקנים אלימים למעשים שלא יסולחו, ולכן יש לנו אינטרס של ביטחון לאומי לפתור את זה ואני מאמין שגם לישראל יש אינטרס כזה, כי המצב הקיים הוא בלתי נסבל...

אני רוצה לפתור את הבעיה, ולכן תפקידי כידיד ישראל הוא בחלקו – להחזיק ראי (מול פניה) ולומר את האמת, שאם ישראל תבנה התנחלויות מבלי להתחשב בהשלכות שיש לכך על תהליך השלום, אזי נישאר תקועים באותו הסטטוס קוו בו אנחנו תקועים כבר עשרות שנים..".

[ראיון במגזין The Atlantic, מאי 2008]

• האיחוד האירופי אילץ את ישראל לסמן את הסחורות המיוצרות בהתנחלויות (מזרח ירושלים נחשבת "התנחלות" לכל דבר ועניין).

• משרד החוץ הבריטי הודיע לחבר הפרלמנט קריספין בלאנט שמתנחלים לא יוזמנו עוד לשגרירות לקבלות פנים לרגל יום הולדת המלכה.

• קונדוליזה רייס, בסיום פגישתה עם אבו-מאזן ברמאללה (ספטמבר 2008): "ההתנחלויות פוגעות באווירה שבה המו"מ בין ישראל לפלשתינים היה צריך להתנהל".

[עקיבה אלדר, הארץ, 9.9.08 – על-פי פרטיכל השיחות שפורסם ב"א-שרק אל אווסט" ו"אל-קודס"]

הבאנו כאן לקט מזערי להמחשת המצור העולמי, וגם הפנים-ישראלי, שהוטל על מפעל ההתנחלות היהודית בארץ ישראל מתוך כוונה מוצהרת להשמידו, כתנאי קודם להקמתה של מדינה פלשתינית במערב ארץ ישראל.

המסתכל האובייקטיבי יוכל לאמוד את חשיבותו של מפעל ההתנחלות דווקא על-פי גובה גלי השנאה למתנחלים ועל-פי המרכזיות שתופסת בקרב אויבי ישראל והמתחזים להיות ידידיה, התאווה וגם ההכרח, מבחינתם, לראות את המפעל הזה חרב.

מה יש בהן, בהתנחלויות?

מכאן מתבקשת השאלה, מה יש בהם, באותם מאות היישובים הפזורים בהרי יהודה והשומרון ובשכונות היהודיות במזרח ירושלים, כדי להרעיש את העולם הנוכרי מצד אחד, ומן הצד השני להביא את הכוחות הפוסט-ציוניים בישראל לריאקציה חריפה וקיצונית, עד כדי חציית הקווים אל תוך המחנה הפלשתיני ועד לסף בגידה?

עם התמיהה הגדולה הזאת ננסה להתמודד במאמר זה.

משני טעמים.

טעם ראשון, אי-היכולת להבטיח את המיעוט היהודי בפני רדיפות ומעשי טבח בסביבה ערבית בלתי דמוקרטית ונעדרת סובלנות וגם רוויית רגשי איבה ונקם בשל משקעי העבר. במובן זה, לפחות, אין סימטריה בין שני הצדדים. די להעיף עין בגורל המיעוט הנוצרי הערבי ביהודה ושומרון, ההולך ומצטמק מחמת הצקות המוסלמים, ואפילו המיעוט הנוצרי הזערורי בעזה חייו בלתי נסבלים.

את הטעם השני חשוב להבין ולהפנים עוד יותר, מפני שהוא שופך אור על סיכויי שלום-אמת בינינו לבינם, וממנו לקחים חשובים לכל התייחסותנו לאוייבות הערבית, חסרת הפשרות.

לו אכן מגמת פניהם של הלאומנים הפלשתינים הייתה לכונן מדינה שתעניק להם ריבונות ותפתח אפיק לתרבות ולרוח העממית שלהם לבטא את עצמם ולהתפתח, נוכחותם של יהודים שיישבו בקרבם כמו שערבים יושבים בישראל ובאירופה, לא הייתה צריכה להידחות על ידיהם מכל וכל. אלא, שהקמת ננו-מדינה על ציר שכם-חברון-עזה מעולם לא היתה, ולעולם לא תהיה, משאת נפשם האמיתית. היטיב לבטא זאת עזמי בשארה, הפרופסור וחבר הכנסת הנוצרי, שנמלט מן הארץ לאחר שנחשד בשיתוף פעולה עם האוייב. ואלה דבריו:

" את הסכסוך הפלשתיני יש להחזיר אל שורשיו - פליטי תש"ח. אש"ף נוסד ב-1964 בירושלים, שהייתה אז בשלטון ערבי, לא ציוני. אש"ף הוקם למען זכויות הפליטים. הזכויות האלה קודמות לזכות למדינה. אין לנו עניין במדינה ללא 'זכות השיבה'".

כאשר אמר את הדברים הללו, בשארה כיהן עדיין בכנסת, ולכן הוא לא היה יכול לבטא את אשר היה בליבו באמת ובתמים: אין לנו עניין במדינה... שלא תעביר את מדינת ישראל מן העולם! עם זאת, בין השיטין הוא בכל-זאת לא השאיר ספק לגבי כוונתו זו. הלא בשארה מבין היטב שמילוי הדרישה לשובם של מיליוני "פליטי תש"ח", ועוד לבתיהם ולשדותיהם שאינם קיימים עוד, חייב להביא בהכרח לחיסולה של מדינת היהודים. בשארה יודע זאת, והוא מבטא בכך משאלה מפורשת או כמוסה בלבבות מרבית בני עמו. יתר על כן, אפילו תקום המדינה הפלשתינית לפני "שוב" הפליטים, היא גופה תנוצל כמכשיר להשגת המטרה האמיתית.

עכשיו ייקל יותר להבין, שכאשר ישראל מקבלת את הדרישה הערבית האולטימטיבית, שתנאי לכל הסכם הוא "ניקוי" מיהודים של כל שטח שיימסר לידיהם, היא ממלאת בדיוק את משאלתם הכמוסה: "טיהור" הדרגתי של הארץ כולה מיהודים, ומה שלא יושג באמצעות "השלום", יילקח אחר-כך במלחמה. ובמילים אחרות: המו"מ, השלום והמדינה הפלשתינית אינם אלא כלים להשגת מטרת-העל של ביטול המדינה הישראלית.

שלילה גמורה של דו-קיום

וכך אנו מגיעים לגרעין האמת: לו הסכימו "הפלשתינים" להשארת המתנחלים במקומותיהם כתושבים (או אפילו כאזרחים) של מדינתם החדשה, היה בכך אולי משום השלמה עם עצם נוכחותם של יהודים בארץ, שמץ של השלמה עם "יישות ציונית" בארץ ישראל. מאידך, הדרישה לגירוש היהודים כתנאי בל יעבור מבטאת את השלילה הגמורה של כל דו-קיום יהודי-ערבי בכל חלק מארץ ישראל.

חיזוק למסקנה הזאת אנו מקבלים מעמדתו של אבו-מאזן, המנהיג הערבי המקורב למערב והכי מקובל על ישראל, המתעקש שלא "להכיר" במדינת ישראל כמדינת-הלאום של העם היהודי, למרות שאינו מהסס לדרוש שפלשתין העצמאית תהיה מדינת-הלאום של "העם הפלשתיני". הוא אפילו אינו חושש להמרות בכך את פיו של הנשיא בוש, פטרונו, וגם אינו נרתע מפיצוץ ההסכם כולו – על חודה של הדרישה הזאת בלבד!

אמנם הערבים יודעים היטב, שנוכחות קבע, שקטה ושלווה, של יהודים במדינתם הייתה מבטיחה לה שלום ושלווה ואף שגשוג וקידמה, אך לא זו מטרתם, כאמור. זאת ועוד: מיעוט ניכר של מתנחלים (20% מן האוכלסייה, כאחוז הערבים בארץ הקו הירוק) היה מקשה על הגשמת כוונות התפשטות מעבר ל"גבולות-השלום" עם ישראל, על-פי "תורת השלבים" המפורסמת של ערפאת: לקחת כל פיסת קרקע שתוצע להם כדי להופכה לקרש קפיצה לכיבושים נוספים, עד הסוף הידוע. תוכנית כזאת אינה ישימה, כל עוד בסיס היציאה אינו מטוהר לחלוטין מיהודים.

המתנחלים כאורגניזמים

ועדיין אין זה הכל: אחד מכלי הנשק החדים ביותר בארסנל הפלשתיני היא הסיסמה, פרי המצאה יהודית, כרגיל, אותה אימצו לעצמם הערבים בשקיקה רבה: "הזמן פועל נגד ישראל". והנה, לפחות בתחום אחד ההערכה הפסימית והתבוסנית הזאת אינה תופסת - מפעל ההתנחלות היהודי. שם, כל יישוב הוא אורגניזם חי שגדל ומתפתח מכוחות עצמו, מה גם שבקרב חלק גדול מן המתנחלים שיעורי הילודה גבוהים אף מאלה של הפלשתינים. ובהכירם את מידת היות המתנחלים חדורי אמונה והכרה, יודעים הפלשתינים שמדובר בתופעת קבע, ב-"צומוד" יהודי.

לכן, גם אם טוענים שהזמן פועל נגד יהודי תל אביב (וגם זה חסר שחר), הוא אינו פועל נגד המתנחלים. אלה אינם פוסקים מלהתרחב ולגדול, והזמן פועל דווקא לטובתם. הנה עוד סיבה טובה למהר ולטאטא אותם מן השטח, בטרם יהיה מאוחר מידי.

תיאורטית, עמדה בפני "הפלשתינים" בחירה חדה, איזה מין מדינה ירצו לעשות מ"פלשתין". עם נוכחות יהודית הייתה זאת מדינה מסוג אחד: שוחרת שלום, סובלנית ובעלת אוריינטציה מערבית. "נקייה" מיהודים היא תהיה בהכרח מדינה אחרת: עויינת, אירידנטיסטית, רוואנשיסטית ורדיקלית, מגוייסת נגד "השטן הקטן" ו"השטן הגדול", ועם משטר פנימי – בהתאם. הטיעון הזה מתחזק כאשר מסתכלים על מדינת ישראל, שחרף העובדה שהמיעוט הערבי בתוכה הוא בחלקו מיליטנטי ועויין, קיבלה אותו המדינה כעובדה מוגמרת והשלימה עם קיומו כחלק אורגני ומובנה בתפיסתה את עצמה כמדינה דמוקרטית, שוחרת שלום ושומרת על זכויות האדם. מן ההן היהודי ניתן ללמוד על הלאו הערבי.

מן ההיבט הזה קשה להבין, מדוע ישראל אפילו לא העלתה על דעתה לדרוש מהמבקשים להקים מדינה פלשתינית, האמורה כמאמרו של בוש "לחיות צד בצד" עם מדינת ישראל בשלום ובשכנות טובה, שיעניקו למיעוט יהודי בתוכה זכויות דומות לאלה שהערבים נהנים מהן אצלה. להיפך, מדינת ישראל בעצמה נמנתה וגמרה, שליהודים אין מקום במדינה פלשתינית, אף כי אין חולק שהם יושבים שם בלב מולדתם. להתנהגות הזאת יש רק הסבר אחד: ההנהגה הישראלית יודעת בדיוק, לאיזה סוג של מדינה פלשתינית היא יכולה לצפות.

על הרקע הזה, הגורל שהשלטונות הערביים והישראלים כאחד מועידים למתנחלים הוא נייר-לקמוס לבדוק על פיו, איזה מין שכנות צפויה לארץ-הקו-הירוק לצידה של מדינת פלשתין. ממצאי הבדיקה הזאת הם כל כך קשים אף בעיני ממשלות השמאל, שהביאו אותן למסקנה ההכרחית והבלתי נוחה בעליל, להוציא (להציל!) 300,000 נפש ממלתעותיה של המפלצת שהן עומדות להקים על עצמן במו ידיהן.

את ייאושו של מי שמסתכל מן הצד במחזה כזה – גם טראגי, גם חסר פשר – היטיב לתאר זאב ז'בוטינסקי בנאום שנשא באסיפת עם בוורשה באמצע מאי 1939, והתאריך אומר לנו הכל:

"לא ראיתי כזאת, לא בהיסטוריה ואף ברומנים לא קראתי על כניעה כזאת לגורל. משל למה הדבר דומה? כאלו הושיבו את האנשים בעגלה, שנים-עשר מיליון אנשים משכילים ומנוסים... ואת העגלה דחפו אל עברי פי תהום.

כיצד מתנהגים אנשים אלה? אחד בוכה, אחד מעשן סיגריה, אחדים קוראים עיתונים, אחד שר - ולשווא תחפשו איש אחד שיקום, ייטול את המושכות לידיו ויעביר את העגלה משם והלאה. זהו הלוך הרוחות. כאילו בא איזה אוייב גדול והרדים את מוחותיהם בכלורופורם.

בא אני אליכם לערוך ניסיון, את הניסיון האחרון. קורא אני אליכם: שימו קץ למצב הזה! נסו לעצור את העגלה, נסו לקפוץ מתוכה, נסו לשים איזה מכשול בדרכה, אל תלכו ככבשים אל הזאב...".

בעקבות ז'בוטינסקי, ועם כל הענווה, בא מאמר זה לומר שהמכשול בדרכה של עגלת ההתרסקות הפלשתינית כבר הונח, וניתן להפעילו בכל רגע.

על התקנתו והצבתו של המכשול או הבלם הזה, שבכוחו להציל 5.5 מיליון יהודים בארץ ישראל עם מדינתם מלהידרדר אל התהום, עם ישראל עמל זה 40 שנה ומשלם על כך גם דם רב וגם דמים הרבה, הלא הוא מפעל ההתנחלות ביש"ע, המונה כ-320,000 נפש ביהודה ושומרון שהם כ-20% מן התושבים (ערביי יו"ש מונים 1.5 מיליון), וביחד עם היהודים שהתיישבו בירושלים המזרחית (שגם הם נחשבים על-ידי הערבים ו"העולם" כמתנחלים): חצי מיליון.

היהודים יושבים ביהודה ובשומרון בכ-300 ערים, כפרים ומאחזים ובכך הגיעו, למרות גזירות-הקפאה מחמירות ומתעמרות, לשני הישגים חשובים שיש בהם כדי להציל את ישראל מקריסה:

א. פריסה יישובית בפיזור רחב, באופן שפרט לפינה הצפון-מזרחית של השומרון שהוזנחה, אין אזור ללא נוכחות יהודית מתנחלת, כולל הכבישים ויתר התשתיות המוליכים אליה: מישובי "10 דקות מכפר סבא" הממוקמים מן הקו הירוק ופנימה כ-10 ק"מ, אל "יישובי גב ההר" ומשם מזרחה לבקעת הירדן, שכמה מיישוביה מתחדשים בימים אלה.

הפריסה הזאת, כמות שהיא, אינה מאפשרת חלוקה של השטח בין יהודים לערבים, וממילא אינה משאירה מקום לריבונות שנייה בין הים והירדן.

ב. מפעל המאחזים (שהומרץ בקריאתו של אריאל שרון "רוצו לגבעות!"), ביחד עם התפשטות החקלאות ביישובים רבים (מטעים, מרעה, רפתות, לולים) מונע את סגירתן של ההתנחלויות במובלעות מבודדות, יוצר חיבורים, רצפים, רשתות כבישים ותקשורת - מערכת אורגנית שיישוביה אחוזים זה בזה כחוליות בשרשרת.

שני המאפיינים האלה – פיזור היישובים מחד והחיבור ביניהם מאידך – הכשירו את מפעל ההתנחלות לשמש בתפקיד המכשול שחיפש ז'בוטינסקי, לעצור את עגלתו לפני שתתרסק אל תוך התהום. בתנאי, כמובן, שמישהו יפעיל את המכשול הזה.

הקיר לבדו לא יוכל כמובן לעצור את הרובוט הצועד לעברו. גם את האוורסט כבשו, וכל מבצר ייכבש אם מגנים נחושים ומוכנים להקרבה לא יאיישו את חומותיו. הלא בעינינו ראינו, כיצד בגירוש-2005 נפל קיר של 25 יישובים, ובגלל חולשת מגניו שיסודה בכשל רעיוני ונפשי של מנהיגיהם ורבניהם, נפל. כי לא החומה מגנה על האדם, אלא האדם מגן על החומה - והיא מגנה על העיר.

במפעל ההתנחלות גלומים הנתונים והפוטנציאל להגנה על עצמו וכתוצאה מכך על המדינה כולה, אך זאת בתנאי שנושאיו יילחמו עליו, כפי שבכל עם נורמלי אזרחים חופשיים היו נלחמים על בתיהם ועל מקומותיהם.

אם תבוא עלינו, חלילה, שעת גורל שכזאת, אנחנו ניבחן במענה שניתן על השאלה המכרעת, האם הצליח המפעל הציוני להצמיח בארץ הזאת – ליד מפעלי בנייה פיסיים אדירי הישגים – את העיקר: עם בריא ונורמלי. כי בלא "התוכנה" הזאת, כל החומרה תיפול לידי האוייב הערבי כפרי בשל.

מידת ההתנגדות שיגלה העם היהודי בישראל לאיום השמדה פלשתיני מגובה בידי ממשלתו, היא שתקבע האם הייתה כאן תחייה ציונית, או שמא כאזהרתו של הרצל – כמו שיצאה מן החלום, כך תחזור אל החלום.

ההשגחה או הגורל נתנו בידי המתנחלים את האמצעי להבטיח בו את עתיד היהודים בארץ ישראל.

הם רק צריכים להושיט את ידם ולהשתמש בו.

חבל טיצ'ינו, הדובר איטלקית, נכבש על-ידי השווייצרים לפני מאות שנים, ורק במאה ה-19 זכה למעמד של קנטון. האוכלסייה נשארה במקומה. חבלי אלזס-לוריין החליפו ידיים כמה פעמים בין צרפת לגרמניה, אך האוכלסייה המקומית לא גורשה. היטלר העביר לחברו מוסוליני את חבל דרום-טירול האוסטרי שהפך למחוז איטלקי בשם "אלטו-אדיג'ה". התושבים, דוברי הגרמנית, נשארו במקומותיהם, וכך הוא הנוהג בכל אתר ואתר בעולם.

יש, ומעמידים את התושבים בפני ברירה – לקבל את אזרחות המדינה החדשה או להגר. נדיר מאוד גירוש-ללא-תנאי כמו בימית, כמו בגוש קטיף, שלא בסערת מלחמה או בעקבותיה. בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה גורשו 15-12 מיליון גרמנים; "חילופי-אוכלסין" נתקיימו בין טורקיה ליוון בעקבות המלחמה ביניהן (1922); בריחה/גירוש של ערבים התרחשו במלחמת העצמאות ובעקבותיה (ובריחה/גירוש מקבילים של יהודים מכל מקום שנכבש על-ידי הערבים - נווה יעקב, עטרות, בית הערבה, ירושלים העתיקה, גוש עציון, משמר הירדן, כפר דרום, כמה קיבוצים בנגב ועוד).

נשאלת השאלה, מדוע לא עלה על דעת הצדדים במו"מ על "פתרון הסכסוך" היהודי-ערבי במזרח התיכון להשאיר את המתנחלים היהודים במקומותיהם? מה גם, שבמדינת ישראל כ-20% מכלל התושבים הם ערבים והללו אף זכו באזרחות?

מי שתר אחרי נימוקים, מדוע מרגע הקמתה של מדינה פלשתינית במערב הירדן תתחיל חלילה הספירה לאחור של חידלון מדינת ישראל, ימצא את הדברים המשכנעים ביותר אצל לא אחרים מאשר יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס, אותם השמיעו עדיין אפילו בימי אוסלו.

פרס, בספרו "כעת מחר", כתב:

"אם תקום מדינה פלשתינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל עד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות מחבלים הקיצונים ביותר... מצוידים בטילי כתף... המסכנים לא רק עוברי אורח, אלא גם מטוס או מסוק שימריאו בשמי ישראל, כל כלי רכב שינוע בעורקי התנועה העיקרים בשפלת החוף...

העדר מרחב טריטוריאלי מינימאלי מעמיד מדינה במצב של אי-הרתעה מחלטת... פיתוי כפייתי כמעט לתקוף את ישראל מכל העברים... גם פירוז הגדה נראה כתרופה מפוקפקת. הבעיה (היא) קיומו של הסכם כזה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו".

יצחק רבין, בנאום בכנסת (25.9.78), אמר:

"תוכנית האוטונומיה היא הרת אסון... הקמת שלטון עצמי, מתן אוטונומיה מלאה וביטול הממשל הצבאי... יוצרים את הסכנה החמורה ביותר שלגביה היה קיים קונצנזוס לאומי – הקמת מדינה פלשתינית עצמאית".

מאז, חווינו את 1,500 חללי אוסלו היהודים, שמרביתם נפלו מידי 'הפרטנר' פת"ח, על גלגוליו ותחפושותיו, את ימי ערפאת העליזים, את עידן החמאס, את הרדיקליזציה והפלשתיניזציה בקרב הערבים בעלי האזרחות הישראלית וגם את סירובו של אבו מאזן, המנהיג הערבי הכי תלוי במערב, להכיר בישראל כמדינת-לאום יהודית אפילו תמורת מדינת לאום פלשתינית בכל יש"ע וירושלים בירתה, פלוס פרוזדור שיבתר לשניים את הנגב הישראלי.

לפי שורת ההיגיון, כל העובדות הקשות האלה היו צריכות להגביר בעם ישראל את התובנה שמדינה פלשתינית היא אכן כסם-המוות למדינתו, אך ההיפך קרה. השתלטה על המוחות תפיסה אבסורדית, שאין לה הסבר מחוץ לתחום הפסיכו-פאטולוגי: בעוד שבעבר כל המפלגות הציוניות, כולל מפלגת העבודה, הכריזו שעם מדינה פלשתינית אין עתיד למדינת ישראל, היום מצהירים ראש הממשלה ושרת החוץ - שניהם בעבר הקרוב עדיין ב"מחנה הלאומי"- שאיפכא מסתברא: בלי מדינת פלשתינית אין עתיד למדינת היהודים, כך בפירוש!

אילולא התופעה הזאת, הנדירה ויוצאת הדופן, של איבוד-שפיות-קולקטיבי-מונחה-מגבוה, לא היה צורך להשחית מילים כדי להצביע שוב על הסכנות הקיומיות הגלויות לכל עין, הנשקפות לנו מפלשתין ריבונית במערב הירדן, ואלו הן העיקריות שבהן:

א. "גבולות אושוויץ" ומדינת טרור. חיזבאללה, אל-קאעידה, אירן – זה כאן! כל מרכז המדינה, מעמק בית שאן ועמק יזרעאל, דרך עמק חפר והשרון בואכה תל אביב וכל מה שיישאר מירושלים, יהיו שדרות אחת גדולה. הרי יהודה ושומרון הפונים לגבול יהפכו לכוורת צפופה של "שמורות טבע", הנוסחה שהצליחה בלבנון: רשת בונקרים שכמעט אינם ניתנים לכיבוש, ומהם נורים טילים אל כל מרכז הארץ – מרכזי המגורים, התעשיה, המסחר, התעשיות הביטחוניות ושדות התעופה. במלחמת לבנון השנייה ברחה אוכלסיית הצפון למרכז הארץ הבטוח. כשלא יהיה עוד "מרכז" להימלט אליו יבקשו מאות אלפים מחסה למשפחותיהם בחוץ לארץ.

ב. חורבן דמוגרפי. יהודה, שומרון וירושלים יוצפו במאות אלפי עזתים שיזרמו דרך "המעבר החופשי" בין הרצועה להר חברון. בנוסף, יזרמו מן החוץ "פליטי תש"ח", צאצאיהם וקרוביהם, וכולם יחד ילחצו על הגדר: במצעדים, בהסתננות, בטרור, בדיפלומטיה. הכל ייעשה תחת הסיסמה של הגשמת החלטה 194 של האו"ם, וזו גם תהיה העילה למלחמה הבאה.

החדשות הרעות הן, שהפעם אפילו ניצחון ישראלי נוסח ששת הימים לא יוכל להחזיר עוד את הגלגל, מפני שמדינה אינה הפיכה. ניתן להפיל משטר, אך לא לבטל ריבונות. המשטר הנאצי הושמד, אך גרמניה כיישות מדינית לא נמחקה.

ג. ביתור הדרום והנגב. פרוזדור אקסטרה-טריטוריאלי בין עזה להר-חברון, העתיד לערער את החיים בכל דרום הארץ וגם לחולל פיצוץ חברתי וכלכלי בקרב ערביי יהודה ושומרון, בין היתר עם השלכות ביטחוניות חמורות.

ד. אובדן המים של אקוויפר ההר. וגם - הצפת השרון והשפלה בנהרות ביוב מהרי יו"ש, לפי המודל של דרום לבנון, הטיית מי נחל עיון לשימוש לבנוני והזרמת שפכים במקומם.

ה. אובדן השליטה האווירית על שמי ירושלים ויש"ע. את נת"ל בן-גוריון ייאלצו להעתיק לנגב.

ו. בריתות צבאיות – עם אירן, עם סוריה. לא ניתן למנוע זאת ממדינה ריבונית. גם אם תזמין אליה פלשתין צבאות זרים - את "משמרות המהפכה", למשל - לא נוכל לעשות כלום. שלא לדבר על ארסנל של נשק רב ומתוחכם שייוצב במרחק אפס מכל ערינו, ואשר בצילו כל איום טקטי יהיה איום אסטרטגי. מאות אלפים, שיסרבו לחיות בצילו של איום כזה, יירדו מן הארץ.

ז. "גבולות 1947". על-פי החלטה 181 של עצרת האו"ם (האחות התאומה של החלטה 194 בעניין הפליטים) - זו תהיה הדרישה הבאה של פלשתין העצמאית. נאמנה לתורת השלבים של ערפאת, היא תתבע על-פי 181 את נהריה, נצרת, יפו, רמלה, לוד, אשדוד, אשקלון, קריית גת ובאר שבע, וכמובן - כשהם ריקים ו"מנוקים" מיהודים, לפי עקרונות "ההינתקות" ו"ההתכנסות".

ח. כוחות זרים. התלקחות הסכסוכים והתחדשות המתיחות ומעשי הטרור על-רקע הדרישות הנ"ל יחייבו הכנסת כוחות שיטור ופיקוח זרים, אפיק שנפתח כבר במפת הדרכים. הכוחות הזרים (ביניהם ירדנים ומצרים) יהפכו את ישראל למדינת-חסות (פרוטקטוראט).

ט. "אנשלוס" (כך כונה בגרמנית סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי) של הממלכה הירדנית, שתיבלע ב"פלשתין הגדולה". זה תהליך בלתי נמנע שיתחיל מיד כשתגיע הריבונות הפלשתינית לנהר הירדן. "פלשתין הגדולה" תכתר את ישראל מזרח וממערב (עזה).

י. ערביי ישראל, כגרמנים הסודטים, יהפכו מסכנה-בכוח לכוח עויין בפועל, ע"ע צ'כוסלובקיה 1938. בשלב ראשון הם יתבעו אוטונומיה בגליל, במשולש ובנגב, ולאחר מכן סיפוח לפלשתין, מדינתם.

יא. דה-לגיטימציה של מדינת ישראל. בדעת הקהל הכללית ובלשכות המדיניות יתפשטו ההכרה והתובנה, שהלגיטימיות היחידה בין הנהר לים היא פלשתינית. בתודעת העולם תיצרב הנוסחה הפשוטה והקליטה - "אדמת פלשתין" שייכת "לעם הפלשתיני", שאינה מותירה לעם היהודי אלא סטטוס של כובש זר גם ממערב לגבול, לאחר שממשלת ישראל כבר ייחסה את המעמד הזה לעצמה לגבי מזרחו.

יב. "ובחדרים – אימה". מי שיישאר כאן, יחיה בחברה מפולגת, שופעת האשמות הדדיות, איבה פנימית וניכור. השבר החברתי-פוליטי ירעיל את יחסי האנוש ויבטל את כוח המשיכה העיקרי של החיים בארץ הקשה הזאת: היחד היהודי בביתו ובארץ מולדתו. הקרע והייאוש יקרינו כמובן גם החוצה, לתפוצות, ולישראל יאבד הדימוי של בית לאומי וארץ מקלט ליהודים.

חברה וקברניטיה, אשר במו ידיהם מחוללים לעצמם קץ מחריד כזה, דומים ללמינגים, אותם יונקים ימיים גדולים המסתערים בלהקות על היבשה כדי למצוא עליה את מותם. וכפי שעד היום לא הצליחו המדענים לגלות, על מה ולמה הם עושים זאת, איש גם לא ירד לחקר הגורמים והסיבות לאיווי-המוות של היהודים בארצם.