עזות-המצח של האו"ם

חוצפה בינלאומית. כך ורק כך אפשר להגדיר את המתקפה הדיפלומטית מכל הכיוונים על ישראל. מזמן איננו זוכרים הסתערות מילולית כזו שבאה הן ממגדל האו"ם בניו-יורק והן מבירות אירופיות וערביות. בראש המסתערים - מזכ"ל האו"ם, שחוזר ופונה וחוזר אל ירושלים בעזות-מצח להציל את עזה. לאמור: להפסיק את המצור והלחץ על האוכלוסין שם הסובלים מרעב וממחסור.

לצורך איזון, פונה המזכ"ל גם אל החמאס ומגנה בלשון רפה את המשך ירי הטילים לעבר ישראל. אכן, משוואה תמוהה: ישראל והחמאס בכפיפה אחת, בשפה אחת. שתיהן מתבקשות להפסיק להתכתש ביניהן. ואולם רק על ממשלת ישראל מופעל לחץ, שהרי גם באו"ם, גם בעולם כולו, מזהים היטב את החולשה הישראלית, את אי העמידה בלחצים.

תרבות פרימיטיבית

במשך שמונה שנים, ובוודאי לאחר נסיגתה החד-צדדית של ישראל בהנהגת שרון, משגרים הפלשתינים מעזה טילים לעבר יישובי ישראל. העולם מחריש, תגובת ישראל קלושה. אין שום סיבה שבעולם, שהעזתים יוסיפו להתנכל לישראל, להתגרות בה - פרט לשנאת היהודים היוקדת בקרבם. זו מעבירה אותם על דעתם. למען מימושה הם יפקירו את כל עתידם וקיומם. גם יפגיזו את שנואי נפשם וגם יגייסו בהצלחה את דעת הקהל ה"נאורה" בעולם להתייצב לצידם.

רצועת עזה, ככל שהיא תקועה כעצם בגרון לישראל ולמצרים, היא עובדה קיימת. שום יישות כדוגמתה, חלשה כל-כך, תלויה כל-כך באחרים, קטנה כל-כך בשטחה, ירודה כל-כך ברמת חייה, לא הייתה מעיזה להתעלל עד כדי כך באוכלוסייתה שלה בראש ובראשונה, כדי לגייס את כל משאביה ותעצומותיה ולהטריד באלימות את שכניה.

אבל ברצועת עזה שלטת תרבות פוליטית נחותה ביותר, פרימיטיבית, שמטופחת בידי גורמי חוץ קיצונים כמו המשטר האנטישמי באירן.

עיטורי הגבורה לקבורה

מנגד - ניצבת מדינה שלה צבא מן החזקים בעולם, בוודאי החזק ביותר במזרח-התיכון, ואף-על-פי-כן מתגלית במלוא חולשתה הלאומית, נעדרת כבוד עצמי ונחישות. כך לפחות מתפרשת - ובצדק - הססנות ממשלת ישראל בעיני האויב העזתי והידידים בוושינגטון ובמערב.

כלום הייתה מדינה כלשהי אחרת בעולם עוברת לסדר היום על סיכון מתמיד של חיי אזרחיה בטילים שמשוגרים לעברם ללא אבחנה? האם מדינה אחרת כלשהי לא הייתה מגיבה במכת מחץ לנוכח הפגיעה המתמשכת בריבונותה ובשלומה?

איזה שר ביטחון של מדינה כלשהי היה מגיב על מצב שכזה בביטול, באמירה אומללה: "אני שר ביטחון ולא שר מלחמה"? איזה ביטחון הקנתה לנו הממשלה שהוא חבר בכיר בה? ומפני איזו מלחמה הוא ירא? גם אם בעברו היה ברק רמטכ"ל ובעל כמה עיטורי גבורה, במאבק בחמאס הוא מתגלה ככישלון גמור. אף זוהי סיבה לכך שהמפלגה אותה הוא מנהיג מצטמקת והולכת.

אהוד ברק וממשלת אולמרט מותירים את היוזמה כולה בידי החמאס. ברצות ארגוני הטרור - שוררת רגיעה, כביכול, וברצותם - הניצרה משתחררת והטילים מתעופפים לכל עבר. גם בשדה התעמולה היוזמה כולה נתונה בידי האויב. היא נעזרת בפרשנים ישראלים, שמזהירים מפני כניסה לעזה, מפני "מאה חללים" בצידנו. עיתונאים יושבי בית, שמהלכים אימה על השאננים בציון, ששדרות רחוקה מלבם.

החלש - חזק והחזק - חלש

ידיעות מעזה מספרות על כאלף מנהרות (!) שנחפרו בין מצרים לרצועה ודרכן עובר "כל טוב" לתושבים ולמחבלים. גם מזון, גם כסף וגם נשק ותחמושת. אין זה מפריע לחמאס להציג תמונה שקרית של רעב ומחסור - ולהתבכיין בפני העולם כולו. אין זה מפריע לו להמשיך בלחימה ובהתגרות - כאשר ישראל היא המואשמת במצב, ומתבקשת להקל על החיים ברצועה.

המצור שמטילה ישראל מפעם לפעם, סגירת המעברים, אין די בו. איש אינו מתרגש ממנו בעזה, רק בבניין הזכוכית בניו-יורק. שם, כמו גם בלונדון ובעמאן, מזהים בבירור שהצד החזק כביכול, הוא החלש.

טבעי על כן שמפנים לעברו את הלחצים הדיפלומטיים, מצפים להיענותו, כמעט היינו אומרים לכניעתו. מבקשים ממנו בעזות הגובלת בחוצפה: אנא מכם, סיפגו בשקט את מטחי הטילים, רק אל תרעיבו את האנשים האומללים משגרי הטילים...

הוא שאמרנו: חוצפה בינלאומית - אבל גם תבוסתנות ישראלית.