הבית היהודי

מה בין סוקרטס ליוסף הצדיק? ידועה אימרתו של הפילוסוף היווני הנודע סוקרטס, כאשר נתפס למרבה הבושה במעידה על חם, בניגוד לפילוסופיה המוּסרנית שלו: "עכשיו אני סוקרטס האדם, לא הפילוסוף". תנועת ההשכלה באירופה, שצעדה בעקבות התרבות היוונית, שידרגה אימרה זו בפתגם הידוע שלה, שהפך לסיסמת התנועה: "הֱייה יהודי בביתך, ואדם בצאתך".

לעומת זאת, יוסף הצדיק מושל מצרים, מכריז ברמה על אמונתו בה' ובטחונו המלא בו, וגם את פתרון החלומות ואת הצלחתו הכלכלית כְּשַׂר האוצר הוא זוקף לזכות האמונה: "בלעדיי, אלוקים יענה את שלום פרעה". בניגוד למתייוונים, ששינו את שמם ולבושם, מפגין יוסף בלבושו ובהופעתו החיצונית חזות יהודית מובהקת, ושומר באדיקות על השמות העבריים שלו ושל בניו אפרים ומנשה.

דומה כי הניגוד בין שני האישים, סוקרטס היווני ויוסף הצדיק, הגיבור המרכזי של פרשות וישב ומקץ, מגַלם את הניגוד בין התרבות היוונית, המפרידה בין ההתנהגות האנושית לפילוסופיה, בין תיאורייה למעשה, ליהדות שֶׁבָּהּ לא המדרש עיקר אלא המעשה.

יוסף הוא אנטי תיזה חיה לתרבות היוונית, כאמור, ולתנועת ההשכלה שהפרידה בין האדם ליהדותו.

היוונים ביקשו לעקור כל זיק לאמונה ולתורת ישראל. גזירות השלטון, שאסרו על שמירת הברית הכפולה בין ישראל לה' - השבת והמילה - המהוות באופן מובהק את תעודת הזהות היהודית וטביעת האצבע הייחודית שלה, משַקפות בבירור מטרה זו. הם אסרו גם על קידוש החודש, כדי לבטל את החגים והמועדים.


לאלוקים פתרונים

יתר על כן, הם חייבו את היהודים להצהיר במפורש כי אין להם חלק באלוקי ישראל ולכתוב זאת על כל קרן שור, כלי התחבורה המרכזי באותם ימים, כ"שילוט חוצות" - כפי שהגדיר זאת הרב שי פירון - וגם כ"דיוור ישיר" על כל משקוף בבית פנימה. כדי לא להזכיר את שם ה', אפילו שאילת שלום הייתה אסורה, בגלל התשובה הקלאסית "ברוך השם" הצמודה אליה. המענה האמוני של יוסף לגזירה נואלת זו היא ההכרזה בקול תרועה רמה בפסוק הנזכר: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה", תשובה הטעונה משמעות סמלית לדורות. בנוסף היא מפריכה את הדימוי האלוהי של פרעה ושל מצרים האלילית.

יוון קידשה את פולחן תרבות הגוף והספורט, מופעי הראווה, האצטדיונים וקרבות הדמים. התרבות הספרטנית, שדגלה בתפישה כי רק החזקים שורדים בטבע, הניחה את הבסיס למלחמת הברירה הטבעית של המינים של התיאורייה האבולוציונית מבית מדרשו של דרווין. על-פי הגישה הדיספונקציונלית, לחלשים, לנכים ולמוגבלים אין מקום בחברה, גישה שסללה את הדרך לתיאורייה הנאצית ולשואה. ההתגוששויות והקרבות נוסח יוון הפכו להצגה הכי טובה בעיר, והניחו יסוד לאמניות הלחימה במזרח ולתרבות המערבית.


החיים, המוות והמרקע

מופעי ההתאבדות בשידור חי של צעיר שחור באינטרנט ושל חולה סופני בטלוויזיה, שפורסמו לאחרונה, הפכו את המוות לשואו הכי מוצלח בכפר הגלובלי התקשורתי ולכלי בידורי לציבור הצופים הרחב. רופאים ומִרפאות, שנודעו בתפקידם הקלאסי לרפא ולהציל חיים, הפכו את שליחותם המיתולוגית לקרקס מתים. לאחרונה עלו לכותרות דוקטור מוות ומִרפאה, המתהדרת בשם האלגנטי כמרכז להמתת חסד (בשעה שאין חיה כזאת), אשר מסייעים לחולים להתאבד ובכך תורמים להתגברות התופעה ולזילות החיים בכלל.

לעומתם יוסף הצדיק, שהוּצא מן הבור ונמכר למצרים, ממשיך את מסורת אבותיו - החל מעקידת יצחק ועד ליעקב שניצל מאחיו עשיו - ומסמל לדורות את הצורך הנצחי לשרוד, למרות ניסיונות ההשמדה בידי האויבים. גם תפקידו המיניסטריאלי כשר האוצר, המוכר אוכל לאחיו ולמצרים העניים בשנות הרעב תוך שוויון חברתי, מסמל צורך קיומי אלמנטרי זה. כמנהיג הוא עומד בהצלחה גם במבחן של דאגה לחלשים, בניגוד לתרבות היוונית. יתרה מזו, בדומה למשה רבנו שדאג לאחיו המוכים, ובדומה לדוד המלך שחילק את צאנו לשלושה מחנות, כשבראשם הכבשים החלשים והזקנים שנהנו מאכילת עשב רך, כך יוסף הושיב את אחיו החלשים בערים בצורות במצרים, ואילו את החזקים בערי שדה.


מושל ביצרו

כפי שכבר ציינו בפרשת בשלח, הרב קוק מצביע על כך כי החלום משקף את רמתו הרוחנית של החולם. לעומת יעקב הצדיק הרואה בחלומו מלאכים, פרעה, בהתאם לרמתו הבהמית, רואה בחלומו פרות. ולא סתם פרות, אלא פרות רעות האוכלות את הפרות הטובות. יתרה מזו, בניגוד לסדר המופיע בתורה, פרעה רואה בראש ובראשונה את תכונותיהן הגופניות ורק אחר כך את מראן, המסמל את התכונות הרוחניות.

הפרשנים ראו בפרות הרעות את מסלול הכיבוש של היצר הרע. תחילה הוא בגדר עובר אורח, בדומה לפרות העולות על היאור, אולי הוא רואה ואינו נראה, אך עדיין אין לו השפעה אישית על האדם. בשלב הבא מעובר אורח הוא הופך עד מהרה לאורח, בדומה לפרות הרעות העומדות אצל הפרות הטובות על שפת היאור. דהיינו האדם ניצב בעימות של שני היצרים, היצר הרע העומד לצד היצר הטוב, אך עדיין מפגין שליטה ובעלות עליו, ולא נכנע ליצרו. אך בשלב ההכרעה היצר הטוב, בדומה לפרות הטובות שנאכלו על-ידי הפרות הרעות, נבלע על-ידי ה"בוס" היצר הרע התופס פיקוד ומצליח לכבוש את לב האדם ולהכניעו אליו.

ה"בן איש חי" ממשיל זאת להֵלֶךְ עני, שעצר בדרך את האביר על הסוס, כדי לבקש ממנו צדקה. הוא לא הסתפק בכך, וביקש לעלות על הסוס ולהתלוות לאביר בדרכו. האביר האדיב והמנומס, בעל תודעת הכנסת אורחים מפותחת, פינה אחר כבוד את מקומו, התיישב מאחור ומסר את המושכות לידי העני. אך ברוב חוצפתו, באמצע הדרך, הוריד העני את האביר מהסוס, וכל טענותיו שהוא בעל הסוס לא הועילו. גם הקהל הרחב, שהתגודד סביב העני לקול צעקותיו הרמות, שהסוס הוא שלו, היה לצידו ולא האמין לאביר. בצר לו, כשפנה האדון אל הרב, אמר לו הרב ברוב חכמתו: הכל טוב ויפה, אך מדוע מסרת לעני את המושכות? יחי ההבדל הקטן, אולם זו השאלה הנצחית. במאבק מול היצר הרע הֱייה צודק וגם חכם, אל תמסור בידיו את המושכות ואת הבעלוּת! קח את השליטה בידיים - אתה תמשול בו, ולא להיפך. זהו המבחן האמיתי לאיכות חיים ולעצמאות רוחנית. גם במובן זה יוסף הצדיק, במיוחד בפרשת אשת פוטיפר - על-רקע מצרים שטופת הזימה - הוא סמל לכיבוש היצר.

ולקינוח מזִמְרַת הארץ, ששלח יעקב ליוסף במצרים. לפי דברי רבי נחמן מברסלב היה זה ניגון של ארץ ישראל. אם נצרף את פירוש רש"י בפרשת ויגש, כי כשיוסף הזדהה הוא שלח לאביו סימן, פרשת עגלה ערופה בתורה שֶׁבָּהּ נפרדו, נראֶה כי ניגון הארץ מזוהה עם ניגון התורה. שהרי, כפי שהצביעו חז"ל, ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה.