מאז תחילת הסכסוך הישראלי-ערבי, שימש העם הפלשתיני פיון בידי כוחות אזוריים חזקים ממנו. במידה רבה, הלאומיות הפלשתינית הינה תולדה של יחסי כוחות אלה. פלישת צבאות ערב לישראל ב-1948 באה לסייע ל"אחיהם" בפלשתין, אך בפועל אין ספק שכוונת המדינות הערביות הייתה לנגוס בשטחי ישראל לטובתן. תחת הקמת מדינה עצמאית בשטחי יהודה ושומרון שכבשה, ממלכת ירדן סיפחה שטחים אלה. גורלה של רצועת עזה לא היה שונה, והיא נותרה תחת שלטון מצרי עד מלחמת ששת הימים. הפליטים הפלשתינים שבה שימשו מאגר אנושי בידי המצרים להקמת יחידות הפדאיון שזרעו טרור בישראל באותם שנים. גורלם של הפלשתינים בשאר מדינות ערב לא שפר עליהם גם כן. בלבנון וסוריה קיימים עד עצם היום הזה, כבר יותר מ-60 שנה, מחנות פליטים, שבהם הם חיים ללא אזרחות וללא כבוד.
מתחת לפני השטח ברצועת עזה, מתחת לעשן, רוחשים וגועשים אינטרסים שונים וכרגיל, הפלשתינים משלמים את המחיר. אירן מחמשת ומאמנת את החמאס כדי להכות בישראל. כבר נאמר על אירן שהיא מוכנה להלחם עד הפלשתיני האחרון. סוריה מארחת את מפקדות חמאס לאותה מטרה בדיוק, ומשם, באווירה הרגועה של דמשק, קל להחליט להתגרות באחד הצבאות החזקים בעולם.
הסירוב המצרי להתיר למטוסים מקטר שנשאו ציוד הומניטארי לנחות באל-עריש, מעיד על יחסם אל "אחיהם" הפלשתינים. רצונם בשימורה של עזה ככלי לניגוח ישראל לא השתנה. רצונם "לסייע" ל"אחיהם" בעזה בא לידי ביטוי בגינויים ופעילות דיפלומטית אנטי ישראלית. זאת במקום לסייע לפלשתינים באספקת ציוד הומניטארי, חשמל, ומים, שלא לדבר על קליטת יושבי מחנות הפליטים בעזה ושיקומם בחצי האי סיני שנותר ריק בשיממונו.
מדיניות ישראל כלפי עזה צריכה לקחת גורמים אלה בחשבון ולשאוף לנטרל את הסבך העזתי. החיבור השלטוני שהיה קיים בין עזה ורמאללה כבר אינו קיים. גם כשהיה קיים, חיבור זה לא היה בר קיימא, וודאי שלא הועיל לישראל. יתרה מכך, תחת מטריית שלטון הפתח בעזה, נורו אינספור רקטות לכיוון ישראל ללא יכולת ישראלית לפעול בצורה נחרצת.
לכן,
החלפת שלטון החמאס בעזה אינו צריך להיכלל במטרות מלחמת עזה. ההיבט המוסרי של צעד כזה, של כיבוש עזה בידי חיילינו כדי למסרה לפת"ח, הינו מצמרר. זאת מלבד השבת המצב לקדמותו של ירי רקטות לעבר ישראל ללא אחריות מדינתית שיש לחמאס היום בעזה.
פתרון ארוך טווח יותר בעזה טמון בפירוק מחנות הפליטים שבה ושיקומם. שיקום כזה ודאי שאינו בר קיימא בעזה, ויהיה חייב להתבסס על העיקרון שלא ישראל אחראית לכך. האחריות על פליטי עזה צריכה ליפול על כתפי המצרים, שלהם מרחבי סיני לשקמם. על ישראל לפעול בנחישות כלפי מצרים כדי שזו תתחיל לקחת אחריות חלקית על הנעשה רצועת עזה.
לסיכום, מדיניות ישראל כלפי רצועת עזה צריכה להתבסס על העקרונות הבאים:
- המשך ניתוק בין עזה לרמאללה – שהיה מלכתחילה קשר בעיית לישראל ולא בר קיימא
- שמירת שלטון החמאס בעזה תוך החלשתו דבר שימלא את המטרות הבאות:
- שמירת מאזן האימה בין פת"ח לחמאס ביהודה ושומרון, דבר שגורם שם לרגיעה יחסית
- שמירת האחריות המדינתית שיש לחמאס על הנעשה בעזה
- יצירת זיקה מתמשכת בין עזה למצרים - דבר שייתן פיתרון בר קיימא לבעיית הפליטים ברצועת עזה.
חמש עשרה השנים האחרונות של ניסיון לשלטון עצמי פלשתיני, הוכיחו שבתנועה הלאומית הפלשתינית קיים יסוד שגורם לחוסר יציבות. הנהגתה הוכיחה פעם אחר פעם שחוסר הפרגמאטיות שלה גורר את עמה לאסון אחר אסון. אי רצונם לחיות בשלום לצד ישראל יחד עם היותם כלי בידי הכוחות השונים באזור, מטילים עליו צל כבד.
