תוכחת יעקב

במרכזה של פרשת "ויחי" עומדת ברכתו של יעקב לבניו. 27 פסוקים מקדישה התורה לדבריו אלו של אבינו השלישי, קטע ארוך מאוד ביחס לקיצור הרב בו נוהגת התורה במקרים אחרים. וכך היא מסכמת: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו בירך אותם". מדוע הכפל? אם נאמר "ויברך אותם", לשם מה צריך לחזור ולומר "איש אשר כברכתו בירך אותם"?

על-מנת לענות על שאלה זו, יש לעסוק בשאלה נוספת ועמוקה יותר. האם אכן כל שנים עשר השבטים קיבלו ברכה? עיון רופף יגלה מיד שהתשובה לכך היא שלילית. שלושת הבנים הראשונים - ראובן, שמעון ולוי - קיבלו תוכחה קשה ואף ענישה לדורות.

לראובן אומר יעקב: "פחז כמים אל תותַר, כי עלית משכבי אביך, אז חיללת יצועי עלה". רש"י אומר, שדברי יעקב מתייחסים למסופר בפרשת "וישלח": "וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו". ראובן עשה זאת מתוך כעס על פגיעתו של יעקב בכבודה של אמו לאה. יעקב מגנה אותו על מידת הכעס יותר מאשר על תוצאתה, ובצדק. כאשר רוצים לעקור מידה רעה מקרבו של אדם, יש לפנות אל המידה עצמה ולא אל השלכותיה.

גם התוכחה לשמעון ולוי מכוונת למהירות החימה שאיפיינה אותם, במקרה שלהם - בפרשת שכם ובשנאתם ליוסף. כאן התוכחה ארוכה עוד יותר וקשה עוד יותר: "כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תֵחַד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשָתָה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". "כלי חמס" - אומר רש"י: השימוש בחרב ניתן לעשו, ובכך שאתם נטלתם חרבכם, כאילו גנבתם מעשו מידה זו.

כאמור, יעקב אינו מסתפק בנזיפה אלא גם מעניש קשות. מראובן ניטלת הבכורה והיא מחולקת בין יוסף ליהודה. יוסף מקבל שני חלקים בארץ (מנשה ואפרים), כדין הבכור המקבל שני חלקים בירושת אביו, ויהודה מקבל את המלוכה. ואילו שמעון ולוי אינם מקבלים כלל נחלה בארץ: לוי אינו מקבל מלכתחילה ונסמך על נדבות יתר השבטים, ואילו שמעון נבלע עד מהרה בתוך יהודה. יעקב גם מצווה שלא להזכיר את שמו כאשר בני שני שבטים אלו יחטאו בעתיד - שמעון במעשה זמרי והמדיינית, לוי במעשה קרח.

בין חכם ללץ

ובכן, כיצד יכולה התורה לומר שכל שנים עשר השבטים קיבלו ברכה? רבע מהם קיבלו את ההיפך, ומדובר בשלושת הבנים הגדולים של לאה ולא בבנים צעירים של השפחות. במילים אחרות: גם מבחינת כמות וגם מבחינת איכות, התוכחה והענישה תופסות מקום משמעותי בדבריו האחרונים של יעקב לבניו - ולמרות זאת התורה מדברת על ברכה לכולם.

את התשובה אנו מוצאים בדבריו של שלמה המלך: "אל תוכַח לַלץ פן ישנאךָּ, הוכח לחכם ויאהבךָּ" (משלי ט', ח'). מסבירים ר' אברהם אבן עזרא ו"מצודת דוד": אל תוכח ללץ - "כי הוא חכם בעיניו ודרכו ישרה לפניו"; הלץ בטוח שהוא תמיד צודק ולכן אינו מוכן לשמוע שום הערה. הוכח לחכם - "כי הוא חפץ בתיקון מידותיו ולומד מכל אדם".

במגילת קהלת מפתח שלמה רעיון זה: "טוב לשמוע גערת חכם, מאיש שומע שיר כסילים" - מוטב לשמוע תוכחה מאדם חכם מאשר לשמוע תשבחות מטיפשים. והסיבה זהה: מי שעיניו בראשו יודע שיש חכמים ממנו והוא מוכן לשמוע את הערותיהם; השוטה רוצה רק לקבל מחמאות.

ראובן, שמעון ולוי הם אנשים חכמים, ויעקב יודע זאת. הוא מכיר את בניו וצופה שהם יעדיפו לקבל תוכחה שבאה מתוך אהבה ומתוך רצון לתקן, על פני ברכה ריקה שאיננה אמת. ודאי שהיו להם גם מידות טובות ונעלות, כראוי למי שנטלו חלק בהקמתו של עם ישראל. אך מידת הכעס המשותפת לשלושתם, עלולה להיות הרסנית - ובמיוחד כאשר ניצבים ערב הגלות מחד, ולקראת הפיכת המשפחה לעם מאידך.

מבחינתו של החכם, התוכחה היא בגדר ברכה. כי מהי בעצם "ברכה"? זוהי אמירה שמטרתה להעביר אל המבורך דברי עידוד אשר יסייעו לו בהמשך דרכו. כאשר אומרים לאדם "דרך צלחה", מתכוונים לומר: אל תחשוש, דרכך תעלה יפה ואתה תחזור בשלום. כאשר מברכים אדם ב"מזל טוב", אומרים לו: הלוואי שהאירוע יגרום לך אושר. לכן גם תוכחה, הנאמרת מתוך רצון כן לתקן ולא מתוך רצון לנגח, היא בגדר ברכה: כך וכך עשה, על-מנת שחייך יהיו טובים יותר, שמעשיך ישתפרו, שתמצא חן בעיני אלקים ואדם.

הלקח מכתונת הפסים

אלא שכאן עולה שאלה נוספת: האם יעקב לא למד לקח ממה שאירע כאשר הפלה לטובה את יוסף? חז"ל אמרו: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילֶת [כתונת הפסים] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת, דף י', עמוד ב'). יעקב ידע היטב שהירידה למצרים היא תחילת השעבוד שנגזר בברית בין הבתרים, ולא כאן המקום להוכיח זאת; אם כן, כאשר ברור לו בדיעבד מה קרה כתוצאה מהקינאה שיצר - כיצד לא היסס ליצור שוב אפליה?

התשובה נעוצה בפסוק בו פתחנו ובמה שמסופר אחריו. נזכיר אותו: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם, איש אשר כברכתו בירך אותם". יעקב רואה שבניו הם שלמדו את הלקח והבינו שייתכן מצב בו לא כולם יהיו שווים. "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר", כולם יחדיו, אין הבדל ואין מחלוקת ביניהם. "אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם" כקולקטיב, "איש אשר כברכתו בירך אותם" כפרטים. ואין סתירה בין האמירה לפרטים לבין האמירה לקולקטיב.

ואכן, לאחר פטירתו של יעקב אנו מוצאים את כל בניו כאחד ממלאים את מצוותו וקוברים אותו במערת המכפלה. וכולם כאחד מתייצבים בפני יוסף ומבקשים את סליחתו. וכולם כאחד ניצבים סביב מיטתו של יוסף, ההולך לעולמו לפניהם. כאשר קיימת אחדות שכזו, ניתן לדבר אל כל אחד מהבנים בצורה המתאימה לו. לאחד תיאמר תוכחה, ולאחר ברכה; האחד יאבד את המלכות והאחר יקבל אותה. ועדיין - "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר".