משפטיזציה של מלחמות

שוב ושוב, בתדירות הולכת וגדלה, עולה לכותרות נושא העמדה לדין של אינדיבידואלים שהיו מעורבים במה שמוגדר כ"פשע מלחמה". גם עתה, לאחר המבצע או המלחמה בעזה, מעלים גורמים שונים אינטרסנטים הצעות להעמיד לדין קברניטים של ישראל, בעבר או בהווה, וכן קצינים בכירים שהיו מעורבים בחשדות המיוחסים להם במדינות שונות או בבית המשפט הפלילי הבינלאומי שהוקם באמנת רומא. נכון שהציניות בעולם גדולה מאי-פעם, אך יחד עם זאת יש להביט אל המציאות נכוחה, לחקור ולהיזכר מה היה ולבחון את הפתרונות המוצעים.

כל נושא המשפט הבינלאומי הוא נושא חדש יחסית, רגיש למדי ומאידך, פארסה עצומה. מבלי להיכנס לנבכי המשפט הבינלאומי, ייאמר שערכים או חוקים של מדינות מסוג מסוים אינם הערכים והחוקים של מדינות מסוג אחר. הניסיון להנחיל כללי משפט בכלל, או משפט פלילי בפרט בזירה הבינלאומית, הוא ניסיון נואל, אפילו פטרוני משהו. רוצה לומר, שחבורה של מדינות מנסה לכפות על מדינות אחרות קודים של התנהגות כאשר ההבדלים התרבותיים ואפילו המשפטיים שונים לחלוטין.

מי שמבקש לבחון את ההיסטוריה של המשפט הבינלאומי ולנסות לרדת לשורשיו, יגיע מהר למסקנה שהוא מתבסס על אמנות מסוגים שונים ובראש ובראשונה אמנות ג'נבה הכה מוכרות לאלה המתיימרים להשכין שלום בעולם או להוות אינסטנציה משפטית אוניברסאלית. זהו ניסיון מגוחך, על גבול הגרוטסקה, לחשוב שאותן המדינות הרואות את עצמן כה מתקדמות בענייני זכויות האדם והאזרח, רמסו וממשיכות לרמוס את אותן הזכויות שבשמן הן פועלות, שנים רבות לפני אמנות ג'נבה ועד עצם היום הזה.
בית הדין בהאג ובית הדין הבינלאומי הפנימי אשר קם כתוצאה מאמנת רומא הם בתי דין מצועצעים, חסרי כל תוחלת ותלויים תלות מוחלטת באותן המדינות החזקות בעולם. מערכת המשפט הבינלאומית, במיוחד בכל הקשור לנושאים הנכללים במשפט הפלילי, פועלת הפוך לגמרי מכל מערכת משפט, אפילו של מדינות העולם שלישי.

אין שוטר בינלאומי שיאכוף את הסדר בעולם. לצערנו, היחסים הבינלאומיים בין המדינות השונות מוסדרים באמצעות הסכמים בילטראליים או רב-צדדיים, או לחילופין, מלחמות כאשר היחסים מגיעים למבוי סתום או ניסיון של אחת או יותר מדינות לכפות את רצונן על מדינה או מדינות אחרות.

בית הדין הבינלאומי של נירנברג, המשמש אורים ותומים של המשפט הבינלאומי בהקשר לפשעי מלחמה, היה בית דין פוליטי מובהק שדן את הרשעים הנאציים לא מכוח מערכת סדורה של חוקים אוניברסאליים אלא מכוח הזרוע ומסכת משפטית לא כל כך מובנת. איך הצליחו לעשות זאת? פשוט ביותר: הניצחון הצבאי על גרמניה ויפן אפשרו למדינות המנצחות לערוך משפט לאלה שממילא היה מגיע להם עונש מוות על פשעים. הפורום הבינלאומי נועד לתת לגיטימציה לעונשים שהיו כבר כתובים בפסק הדין שנכתב, כנראה, זמן רב לפני שהוקרא בפני הנאשמים.

בעידן היותר קרוב אלינו היו ניסיונות נוספים לערוך משפטים בינלאומיים שגם הם היו קרקס ולא היכל צדק, כמו משפטו של מילושביץ או של פינושה. ארה"ב ומדינות המערב, כולל ספרד ה"מתקדמת" היו השושבינות של המשפטים הללו, שבהם לא הוכח דבר מלבד הרצון לנקום במנהיגים שלא התיישרו עם מדיניות מדינות המערב, למרות שבאמת ובתמים הם ביצעו פשעים בהיקפים נוראיים. מי שצריך לשפוט אותם פושעי מלחמה הם בתי המשפט הפנימיים ולא גורמים חיצוניים בעלי אינטרסים זרים לעשיית צדק ומשפט לפי הכללים המקובלים.

אין צורך להלאות את הקורא בסדרי הקמתו ופעולתו של בית הדין הפלילי הבינלאומי. יאמר רק שעל-פי כל הקודים הוא איננו יכול לשפוט שום ישראלי, לא מנהיג ולא קצין. אין לו ולא תהיה לו סמכות כזו משום האמנות המסדירות את פעילותו, ובראש ובראשונה, הסכמתן של חברות מועצת הביטחון להורות על חקירה ומשפט. בהנחה שארה"ב, שאינה חתומה על אמנת רומא, דוחה מכל וכל את פעילותו של בית משפט זה, הישראלים יכולים לישון בשקט. הבעיה היא שלא נעים יהיה למישהו מן המדינאים או הקצינים להיעצר באחת מן המדינות הללו כמו ספרד. יש בכל זאת תקווה שספרד, אשר מכירה היטב את מוסר הלחימה וחוקי המלחמה מאז מאבקה בבאסקים והטרור שבא משם, היא תסיר את החרפה הזו מספר החוקים שלה ולא תאפשר הגשת תלונות של ארגוני זכויות אדם המייצגים תנועות טרוריסטיות, כנגד אלה אשר פעלו מטעם המדינה ובהוראותיה.

ד"ר צלו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי. לומד משפטים באוניברסיטת חיפה.