הנהגה מבולבלת ויהירה

מוזר כי הצבא החזק ביותר באזור לא השכיל למצוא פתרון חלופי לשחרורו של גלעד שליט, ומוזר עוד יותר הוא המהפך אשר חל בתודעתו של ראש הממשלה החל מ"לא ננהל מו"מ עם החמאס", ועד לנכונותנו לשחרר מאות מחבלים ולנהל עם החמאס מו"מ, בניגוד להצהרות היומרניות אשר הרבינו לשחרר אל עבר ארגון המרצחים הזה.

אז מה קרה? נראה כי הנהגתה של ישראל הבינה כי כוחה אינו כה עצום ורב, וכי אינה יכולה לפתור את בעיית השבוי על-פי רצונה בלבד, וכי התנאים מאלצים אותה לערוך ויתורים באם ברצונה להציל את גלעד שליט.

היוהרה הישראלית, עדיף לה שתתחלף בהכרת המציאות ובהיערכות לה. ישנה מידה גדולה של סבירות כי אלולא המאבק הציבורי לשחרור השבוי, היה הנושא יורד אל תהום הנשייה כפי שקרה במקרהו הטרגי של הנווט רון ארד.

לבוא ולטעון כי התגייסותו של הציבור הישראלי למען גלעד שליט הייתה המכשול אשר הקצין את דרישות חמאס, נראה כאי-קבלת האחריות של כל הגופים האמונים לטפל בנושא להודות בכישלונם.

היכן בדיוק נמצאת ההקצנה של החמאס, שהרי כבר לפני שנתיים הגישו הם רשימה של 450 מחבלים הנדרשים על-פי טעמם להשתחרר, וגם כיום, הם עומדים באותה דרישה שלהם?! במידה שהנהגת ישראל סברה בעבר כי שחרור המחבלים מהווה סכנה אמיתית לתושבי המדינה, מדוע זה יצאו כלל לנהל מו"מ על אותה הרשימה גופה?

שאלות רבות בדבר האופן בו ניהלה המדינה את המאבק להצלתו של גלעד אינן ברורות, והוא משאיר את כולנו בתחושת החמצה, אי-נחת רבה, ובעיקר, ייאוש קורע לב אשר עימו חוזרת משפחת שליט אל ביתה.

ניתן רק לקוות כי ישראל תחזור במהרה אל שולחן המו"מ ותשכיל לנהל מו"מ אשר יוביל לסיום מוצלח של העסקה, וחזרתו של גלעד אל משפחתו וביתו. כישלון נוסף עשוי להיות גזר דין מוות לגלעד.