יש טייקון אחר - הביאוהו לכאן

בניגוד לתפיסה הפשטנית, העולם לא מתחלק רק לעניים ועשירים, ואפילו לא לעניים, עשירים רגילים וטייקונים. גם בקרב הטייקונים יש שני סוגים של טייקונים. הטייקונים מהסוג הראשון הם הטייקונים של המזומנים. אלה אנשים שבתחילת דרכם רכשו או הקימו במעט כספם עסק שהרוויח הרבה כסף. בכסף שהעסק הרוויח, קנו או הקימו עוד עסק שהרוויח הרבה כסף וכך הלאה. אחד הטייקונים הידועים מהסוג הזה הוא וורן באפט. החיסרון של טייקוניות מהסוג הזה הוא שלוקח הרבה זמן לעסק להרוויח הרבה כסף, ולכן לקח לוורן באפט כ-50 שנה להגיע לראש רשימת האנשים העשירים בעולם. היתרון הוא שהכסף המזומן הוא של הטייקון, וזו הסיבה שמרגע שהוא הגיע לראש הרשימה - באפט לא יוצא ממנה. אך לטייקונים מהסוג השני אין סבלנות לחכות 50 שנה, והם משתמשים בקיצור דרך. לקיצור הדרך הזה קוראים מינוף. המינוף עובד הרבה יותר מהר.

גם הטייקונים מהסוג השני מתחילים בכך שהם משקיעים את מעט כספם בעסק, אך הם לא מחכים שהוא ירוויח הרבה כסף. הם ממנפים אותו. כלומר, משעבדים את נכסיו ומגייסים באמצעותם הלוואות שבאמצעותם הם קונים עוד עסק. את העסק הנוסף הם שוב משעבדים לחובות כדי לקנות עוד וכך הלאה. אם אתם לא מצויים ברזי המשחק הזה, אתם בוודאי שואלים את עצמכם, אם הכל חובות - כיצד הטייקון מהסוג השני יכול להתפרנס רחמנא ליצלן? זה המקום לגלות לכם את אחד מסודות הבריאה של העסקים. העובדה שרוב הונו של עסק מגיע מהלוואות ולא מרווחים אינה מונעת מבעליו לחלק לעצמו דיבידנדים נאים, למשוך משכורות ענק, ואף לתת לעצמו בונוסים (עיין ערך AIG).

כעת עלי לחשוף בפניכם עוד פרק אפל במדריך להישרדות של טייקונים ממונפים. כאשר עסק לוקח הלוואה קטנה הוא חושף את עצמו לסיכון קל, ואכן גם העסקים של הטייקונים של המזומנים עושים שימוש בהלוואות, אך הם עושים זאת במידה מתונה, ולכן גם עלות המימון הזה עבורם היא נמוכה, והסיכון לכל הצדדים בטל בשישים. כאשר עסק לוקח הלוואות גדולות, הוא חושף את עצמו לסיכון גדול. אך כאשר שרשרת עסקים של טייקון אחד לוקחת כמות שערורייתית בהיקפה של הלוואות עצומות וחסרות פרופורציה, הסיכון הוא של מי שנתן להם את ההלוואות.

בנקודה זו עליי לוודא כי אתם יושבים יציב בכיסאכם וכי לגמתם לפחות כוס אחת של מים, משום שעלי להטיח בפרצופכם את האמת המרה, לפיה רוב הטייקונים שעליהם שמעתם בארץ לאחרונה הם מהסוג של הטייקונים של המינוף, ומי שנתן להם את ההלוואות השערורייתיות האלה זה אתם. תירגעו, אני לא בא אליכם חלילה בטענות. עשיתם זאת ללא ידיעתכם. עשיתם זאת דרך חשבונות הבנק שלכם, כשבחסכונותיכם הבנק השתמש כדי לתת הלוואות לטייקונים הללו. עשיתם זאת דרך קופות הפנסיה שלכם, כאשר מנהליהן (שלהם אתם משלמים דמי ניהול שמנים) קנו בכספיכם את אגרות החוב של הטייקונים, ויכול להיות שאפילו אתם בעצמכם קניתם אגרות חוב כאלה בהמלצת פקיד הבנק שלכם. יכול להיות שאפילו לא הייתם מגלים זאת לעולם, אם הכלכלה העולמית הייתה ממשיכה לצמוח בקצב מסחרר, שהיה מאפשר לטייקונים של המינוף להמשיך לגלגל את חובותיהם הלאה. אך המצב הוא שונה לחלוטין, אז מה עושים כעת?


רעל טהור

בדיוק בשביל זה נכתב המדריך להישרדות של טייקונים ממונפים. ההלוואות שהם לקחו הן כה גדולות, שהם מסכנות את המלווים לא פחות ממה שהם מסכנות את הלווים. התמוטטות של טייקון כזה תגרום לתגובת שרשרת של התמוטטויות של מוסדות פיננסיים שייגרמו לבהלה. הציבור המבוהל יתנפל על הבנקים כדי למשוך את כספו, וכל המערכת הכלכלית תצא משליטה. לכן, הטייקונים הממונפים סומכים על כך שהציבור - ששקוע עמוק עד צוואר בצרה שלהם - ייאלץ לחלץ אותם מהבוץ. איש מהציבור כמובן לא יעשה זאת באופן אישי, אלא באמצעות הממשלה שלו. זו תיקח את כספי המיסים שלו ותזרים אותם בדרך זו או אחרת לעסקים הממונפים כדי להציל אותם, כדי שאלה יוכלו להחזיר את חובם וכך למנוע קטסטרופה כלכלית שתדרדר את המשק אל עברי פי פחת. זה פחות או יותר מה שעושה הממשלה האמריקנית כאשר היא קונה את הנכסים ה"רעילים".

אלא שכאן יש לנו כמה בעיות קטנות. הבעיה הקטנה הראשונה היא, האם יש לכלכלה הישראלית כמות כזו של משאבים כמו לכלכלה האמריקנית כדי שתוכל להזרים כמויות כסף כה גדולות כפי שעושה ממשלת ארה"ב? נדמה לי שהתשובה לכך שלילית. הבעיה הקטנה השנייה נוגעת לאיזה עניין פעוט של צדק והגינות. האם זה הוגן שאבוטבול משדרות יממן את החובות ואגב כך גם את איכות החיים של... טוב לא נזכיר שמות. גם לכך נראה לי שהתשובה שלילית. אולם לעניות דעתי, הסוגיה הקשה ביותר עוסקת בעיקרון הנשיאה באחריות (accountability) של הטייקונים, וכיצד אנו מבטיחים שלא יהיו עוד ועוד טייקונים שיקצרו להם את הדרך על-ידי מינוף מזעזע ולאחר מכן יגישו לנו את החשבון. האם יש לנו ברירה אחרת?

זה המקום להיזכר בטייקונים מהסוג הראשון. אלה עם המזומנים. טייקונים מתוחכמים מהסוג הראשון שומרים את המזומנים שלהם במיוחד לתקופות כאלה. בתקופות כאלה הם יכולים לקנות מהטייקונים הממונפים עסקים במחירי חיסול, ולהציל אותם על-ידי הזרמת מזומנים לעסקים הללו. הם לא עושים זאת לשם שמיים, הם בסך הכול קונים עסק שיש לו יכולת להרוויח אם ינוהל נכון, ואם לא יהיה חייב לשלם את כל ההכנסות שלו לנושים. את הקנייה של העסק הם עושים כזכור במחיר חיסול, כלומר מחיר נמוך שמהווה הפסד לטייקון הממונף. זו בדיוק הסיבה שבגללה טייקונים ממונפים לא מניחים לעסקים שלהם להינצל בדרך זו כל כך מהר, ובינתיים הם ממשיכים לחלוב מהם את הדיבידנדים, המשכורות והבונוסים, ואגב כך להעמיק את החוב שלהם עד שיהיה בלתי אפשרי להציל אותם. הם גם לעולם לא יעלו על דעתם לעשות זאת, אם הם ידעו שבסופו של דבר הממשלה תציל אותם. לכן על הממשלה והכנסת להימנע מלעסוק בהצלת טייקונים אובססיבית, ובמקום זה להתמקד בשינוי חוקי המשחק.

ראשית יש לאסור בחוק חלוקת דיבידנדים, משכורות, בונוסים והטבות אחרות לבעלי העניין בחברות שרמת המינוף שלהם עברה סף מסוים. הסף יכול להיות שונה מענף אחד למשנהו. בחברות שבהן עברו את הסף הזה לפני כניסת החוק הזה לתוקף, יש לחייב את בעלי העניין להחזיר את הכספים הללו לקופת החברה. בחברות שעוברות סף יותר גבוה שייקבע, יחויבו בעלי העניין בהם לעשות אחד מהשניים: או להזרים לחברה מזומנים מכיסם, או למכור את המניות שלהם בחברה בכל מחיר לבעלים חדשים שיהיו מסוגלים ויתחייבו להזרים את כמות המזומנים הזו לחברה. מובן שהזרמת מזומנים נוספת מדללת את ההחזקות של בעלי המניות האחרים.

החוק שאני מציע הוא אכן מהפכני, והוא חוק שמקדים תרופה למכה, או אם תרצו – חיסון במקום ריפוי. עד היום ההגנה היחידה לנושים הייתה חוקי פשיטת הרגל שהפעלתם אירעה בדרך כלל לאחר שהפורענות כבר התרחשה. הגישה החדשה שאני מציע נוקטת יוזמת מניעה מראש. החוק הזה מגן על הנושים בפני הגעה למצב של פשיטת רגל שבו כבר נותרות מעט מדי אפשרויות. גישה זו לא רק שתחלץ אותנו מהמשבר הנוכחי, היא תהווה גם יישום לקח חשוב שיימנע משברים כאלה בעתיד.