הסיפור הלא-יאומן של ניצול השואה המומר

רופאיזן, אשר הגיש בקשה לקבל תעודת עולה לפי חוק השבות, שכן לטענתו, הגם שדתו נוצרית, לאומיותו יהודית, עורר דיון מרתק אשר בו חשף כל אחד מחמשת שופטי-בית המשפט העליון אשר ישבו בדין, את השקפתו באשר לדמותו המתהווה של העם היהודי בארץ ישראל: השופט זילברג ניסח את השאלה באופן הבא:

הקושי הפסיכולוגי הגדול שנתקלנו בו, מבראשית, במשפט בלתי-רגיל זה, הוא - למרבה הפרדוכס - באותה אהדה רבה ותודה עמוקה שאנו חווים כיהודים לאוסוולד רופאיזן, הוא המומר, "האח דניאל", המבקש שלפנינו. לפנינו אדם אשר, בשנים האפלות של השואה באירופה, חרף את נפשו למוות פעמים אין ספור למען אחיו היהודים, בבצעו את מעשי-ההצלה הנועזים מתוך גוב האריות ממש של הבסטיה הנאצו-גרמנית. הנסרב לאדם זה את משאת נפשו הגדולה: להתמזג כליל עם העם אשר אהב, ולהתאזרח, לא כזר-מהגר אלא כיהודי-עולה, בארץ חלומותיו?

השופט זילברג משיב על שאלה זו:

"ברם הוקרה זו, והחזקת-טובה מרובה זו, אסור לה שתהא ל"אהבה המקלקלת את השורה"; אסור לה שתשמש עילה לחילול השם והתוכן של המושג "יהודי". לכשנתעמק יפה יפה בדבר ונסקור ונזכור את מלוא האספקטים שבו, נראה כי את אשר האח דניאל מבקש מאתנו הוא: להעביר קו על המשמעות ההיסטורית, המקודשת של השם "יהודי", ולהתכחש לכל ערכי הרוח, עליהם הורגנו כל יום בתקופות השונות של גלותנו הארוכה. ההוד וההילה האופפים את מקדשי-השם בימי ביניים, יחוורו וימוגו על לבלתי הכר, וההיסטוריה שלנו תאבד את המשכיותה הרצופה, ותתחיל לספור את ימיה מראשית האמנציפציה שלאחר המהפכה הצרפתית. קרבן כזה אין איש רשאי לדרוש מאתנו, ואפילו הוא בעל זכויות כל כך גדולות כמו המבקש שלפנינו".

לשיטת זילברג, לאור לשונו של חוק השבות, התש"י – 1950, אשר קובע כי "יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת", יש לדחות את בקשתו של חסיד אומות העולם היהודי המומר, אוסוולד רופאיזן, לקבל תעודת עולה מכוח חוק השבות.

דעתו של השופט חיים כהן היא אחרת: לשיטתו, לצורך חוק השבות, בבואנו להשיב על השאלה 'מיהו יהודי', לא ניזקק להלכה. מבחנים דתיים כאלו או אחרים אינם מעלים ואינם מורידים. חוק יסוד כחוק השבות המיתרגם ללשון הלכה למעשה את ה'אני-מאמין' של מדינת ישראל, טעון פירוש, והוא זכאי, לשיטת חיים כהן, לפירוש אשר לא יתכחש לרקע ולרעיון של הקמת מדינת ישראל, אלא יביא לידי גמר את הגשמת חזונה ומטרותיה. פירוש כזה של חוק השבות אינו יכול להוביל לשלילת הזכות מן היהודי המבקש העומד לפנינו, כך קבע כהן. עוד קבע כהן כי החלטת הממשלה ולפיה חוק השבות יחול אך ורק על מי שהוא יהודי "ולא בן דת אחרת" ניתנה בחוסר סמכות והיא חסרת תוקף. לשיטתו של כהן, יש לאפשר לכל מי שרואה את עצמו יהודי (סובייקטיבית), בתום לב (ולא מתוך רצון לנצל את הארץ) כיהודי לצורכי חוק השבות. לשיטתו של כהן, עצם ההפרדה במרשם התושבים בין רובריקת הלאום לבין רובריקת הדת, מעידה על כך שאדם יכול להיות בעת ובעונה אחת בן הלאום היהודי ובן הדת הקתולית.

עד כמה פסק הדין משרטט את רב-גוניות התפיסות בעם היהודי באשר למיהו יהודי, ניתן לראות בדעות השונות אשר הובעו בפסק הדין: השופט לנדוי סבר כי עיון בכתביהם של אבות הציונות כגון הרצל, אחד העם ורופין, מגלה כי הגם שחלמו וייסדו מדינה חילונית ולא תיאוקרטית, ראו בהשתייכות, אפילו רופפת, אל העם היהודי, כמסמן של הלאום היהודי.

גם השופט ברנזון, עם כל אהדתו ותודתו הנתונה לעותר, סבור כי פירוש חוק השבות, תוך התחקות אחר כוונתם של אבות הציונות מוביל למסקנה כי מומר אינו יכול להיחשב כיהודי לצורך חוק השבות.