שלילת אזרחות - בדמוקרטיה מתגוננת

שר הפנים אלי ישי הודיע [ראה ידיעה משמאל] שפתח בהליכים לשלילת אזרחות של ארבעה ערבים אזרחי ישראל, שעזבו את המדינה לפני שנים והיו מעורבים אקטיבית, בפעילות ביטחונית אנטי ישראלית בחו"ל. הצורך בהליכים, התעורר לאחר שהם ביקשו לחזור לישראל, ביקשו דרכון ישראלי וחלקם אף ביקשו להגיע עם משפחותיהם.

לשר הפנים הגיע מידע בדוק, שהמבקשים עסקו בפעילות חתרנית נגד ישראל והיו מעורבים עם גורמים עוינים נגד ישראל.

כמובן שמיד התעוררה מעין זעקה של נשדדים ומסכנים שמונעים את חזרתם לישראל - כאשר בראש הצועקים חמאס (תרתי משמע) - ח"כ אחמד טיבי שמעשיו והתנהלותו כאזרח ישראל, ניתנת לבחינה מחודשת וכמובן גם חברותו בכנסת.

על-פי החוק ניתן לבטל אזרחות במקרים הבאים:
א. קבלת אזרחות, תוך מתן נתונים שקריים ומזויפים.
ב. אדם שהורשע בבגידה במדינה.
ג. אדם שקיבל אזרחות במדינת אויב.
ד. נכנס למדינת אויב, שהכניסה אליה אסורה על-פי החוק ומגודרת כמדינת אויב.

סעיף זה הופר בגסות ובבוטות, על-ידי הח"כים הערביים, עזמי בשארה, אחמד טיבי ואחרים. הדבר התאפשר, בשל תגובה אנמית ובלתי הולמת בעליל של רשויות החוק, בראשות היועץ המשפטי לממשלה.

גם באותם המקרים, שהתחילה חקירה, היא נגררה על פני חודשים והסתיימה בקול דממה דקה, ללא משפט והרשעה וכמובן ללא סנקציה.

בפועל, הח"כים הערביים, בחסות מטריית חסינות חברי הכנסת, צפצפו ללא הצדקה על רשויות החוק והמדינה. החשש הוא, שמטעמים פוליטיים כדי לא לעורר תסיסה מיותרת, מרחו את החקירות והתגובה, שלא הייתה מאחרת לבוא בכל מדינה אחרת דמוקרטית בעולם, ובוודאי לא באחת מארצות ערב או מדינות שבהן ביקרו הח"כים הערביים. אילו היו עושים זאת, לא היו רואים אור יום ולא את משפחותיהם. קחו לדוגמא קלה את מה שאירע לעזאם-עזאם. שהלבישו עליו תיק ריגול ובנס הוחזר לישראל אחרי שנים.

האם יש הצדקה במקרים חריגים לשלילת אזרחות? התשובה בהחלט חיובית ומבוססת משפטית ומוסרית.

מאז הקמת המדינה היו רק שני מקרים בהם נשללה אזרחות בשל פעילות ביטחונית נגד המדינה. המקרה של קייס עוביד, אזרח ישראל שעבר ללבנון, הצטרף לחיזבאללה והיה פעיל נגד ישראל בפיגועים וחטיפות דוגמת אל"מ (מ) חנן טננבאום.

מקרה אחר, היה קשור לפעילות חמאס. תושב טול-כרם בשם אבו-קישק, שעזר לבצע פיגוע בישראל לנתפס בדרכו לפיגוע נוסף - ואזרחותו נשללה.

אזרחות נקנית על-ידי לידה, חוק השבות, או לפי קריטריונים נוספים שבהצטברותם יחד, הופכים תושב קבע לאזרח לאחר שורת מבחנים, ביניהם הפיכת מרכז חייו בישראל, פעילות חברתית, ספורטיבית למען המדינה, דוגמת שורת ספורטאים מצטיינים שקיבלו אזרחות.

לגבי הטענה המושמעת בהקשר זה, האם יש מקום לשלול אזרחות מיהודי, או מעבריין פלילי או מרוצח דוגמת יגאל עמיר, רוצח ראש ממשלה?

התשובה היא פשוטה: יהודי, ישראלי, אזרח המדינה המבצע פעילות כמו בגידה, עזרה לאויב, פיגועים, בורח לארץ אויב או מתרועע תדירות עם גורמים עוינים אנטי ישראלים, אין כל מניעה - לשלול את אזרחותו.

לגבי עבריין פלילי, ויהיה השפל והגרוע מכולם כמו יגאל עמיר, הקריטריון שונה. הוא הורשע בעבירה פלילית, על-רקע פוליטי, ולא על-רקע ביטחוני ולא במעשה שיש בו רצון לפגוע בבטחון המדינה, קיומה ומוסדותיה. יסודות אלה אינם כלולים בחוק כקריטריונים לשלילת אזרחות, כך שהעלאת הטענה הזאת היא לצרכים פופוליסטיים בלבד.

בשנת 2007 הועברה בקריאה טרומית בכנסת הצעת חוק לשלול אפשרות לבחירה לכנסת למי שביקר ללא רשות בארץ אויב, או לשלול אזרחות למי שמבקר בארץ אויב בניגוד לחוק. עד עתה החוק לא אושר.

ארץ אויב מוגדרת במספר קריטריונים בקודקס הפלילי שלנו, כמדינה אשר נמצאת במצב מלחמה או לוחמה עם ישראל. וכשברור מהתנהגותה של אותה מדינה שהיא לא רוצה ביחסים מסודרים עם ישראל ומצהירה בגלוי על כוונות מלחמתיות, וכמובן שלא מאפשרת לאזרחי ישראל מן השורה לבקר בארצה.

אמנם בחוק יש אפשרות להגדרת ארץ אויב, בשמה אבל גם בפרשנות פשוטה ניתן למיין אותן ארצות המתנגדות לישראל, כמו אירן, סוריה, לבנון במעגל הקרוב.

כלומר: במקרה שלנו, אין מחלוקת שביקור בארצות כמו סוריה ולבנון, מנוגד לחוק ויש סנקציות בצידן.

חברי הכנסת הערביים הפרו חוק זה בבוטות מספר פעמים, ללא תגובה מיידית הולמת, ומכאן הם פירשו זאת כמעין הסכמה בשתיקה שגרמה נזק תדמיתי לישראל.

כבר כתבתי בעבר, מספר פעמים, כי חוק חסינות חברי הכנסת אינו מכסה במטרייה משפטית שלו, חריגות מעין אלו של ביקור בארץ אויב, שלא לדבר על פגישות עם גופים עוינים, השתתפות בכנסים של גורמים כמו חמאס וחיזבאללה, לרבות התבטאויות נגד ישראל ומדיניותה, דברים שעשו בתדירות הח"כים עזמי בשארה בסוריה ואחמד טיבי בלבנון.

שר הפנים אלי ישי מנסה לעורר מחדש את החקיקה שתעביר את הסמכות של שלילת אזרחות מבית המשפט לשר הפנים, כאשר בית המשפט ישמש כערכאת ערעור במקרה של פעולות והחלטות המנוגדות לחוק, שרירותיות או פוליטיות.

כלומר: הסמכות להחליט תהיה בידי השר הממונה ובית המפשט יפקח שהנוהלים תקינים ושאין בהם פגמים של שחיתות, שרירותיות או פוליטיקה.

אז נכון שאזרחות היא זכות קונסטיטוציונית, הנסמכת על עקרונות וזכויות יסוד. אבל בשנים האחרונות, בשל התגברות הטרור העולמי, צומצמו זכויות אזרחיות רבות לטובת ביטחון החברה, המדינה והדמוקרטיה.

ישראל, כמדינה שעדיין נלחמת על עצמאותה וחירותה, דמוקרטיה מתקדמת, ליברלית ונאורה, גם היא צריכה מסגרות להגנה עצמית.

לעיתים נדמה לי שבמקום להיות "דמוקרטיה מתגוננת", כפי שמכתיבים תנאי הפעולה בארץ, אנחנו "דמוקרטיה משוגעת", שמרשה לעצמה, להתנהל בניגוד לצרכיה הביטחוניים, תוך העדפת עקרונות כלליים, על פני דרישות ביטחון קיומיות.

מי שרוצה להיות אזרח ישראלי - צריך לקבל על עצמו את העול לקיים חובות, לקיים את חוקיה ושאיפותיה החברתיות מוסריות, ברוח מגילת העצמאות.

מי שרוצה להיות אזרח ישראלי - צריך להבין שהוא חי ופועל במדינה יהודית ציונית דמוקרטית. מי ששייך למיעוט הלא יהודי, זכאי לשוויון בכל התחומים, אך חייב בחובות, כולל נאמנות ואי-חתירה תחת ביטחון ומוסדות השלטון.

לדוגמא: נשיא ארה"ב וצמרת הממשל, נשבעים אמונים לחוקי ארה"ב ולמדינה. תושבים זרים שעברו הכשרה ושהייה בארה"ב, בהתאם לחוק, הופכים לאזרחים, רק לאחר שנשבעים אמונים למדינה ולחוקיה, וכך נהוג גם באירופה.

כך, שהדרישה לנאמנות ולקיום החוקים אינה דרישה מופרזת והיא מעוגנת בחוקי היסוד ובמגילת העצמאות.

וכפי שאמרתי: האזרחות, אינה מתנה נצחית, היא מתנה, שחייבים לכבד ולהוקיר ומי שלא יכול לשאת במעמסה אינו חייב, ויכול לעזוב מרצון, זה כולל גם יהודים.