בשם הבת

כשהגיעו בני הזוג רוזנברג למומבאי, כמעט נכנסה שבת. גורלם של גבי ורבקי עוד לא היה ידוע, וההורים התכנסו לשבת העצובה של חייהם. "באותה שבת מלאו למוישי שנתיים", מספרת סבתו. "מצד אחד, קיווינו שעד סוף השבת נחגוג את האירוע איתם. מצד אחר, החרדה לשלומם לא הרפתה. לא יכולנו להפסיק לחשוב מה עובר עליהם, ומה הם חושבים ומרגישים בכל הרגעים הקשים הללו. אלו היו מחשבות איומות".

בבוקר הבינו שהכל נגמר. "הודיעו לנו בשבת בבוקר. עובד השגרירות שהופקד עליו להודיע לנו ידע בעצם עוד קודם לכן, אבל לא היה מסוגל לבשר את הבשורה. היה לו קשה. בשבת, יום ההולדת של מוישי, קיבלנו את הבשורה הרעה. השתדלנו להתגבר, בגלל השבת, אבל לא הצלחנו. כל מילה בתפילת מוסף היכתה בנו. המילים, המילים בתפילה חתכו בנו. כשהתפללנו 'אב הרחמים שוכן במרומים, ברחמיו העצומים יפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים, קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת ה', היה קשה במיוחד. כל תפילת מוסף הייתה קשה".

מוישי הבין את סערת הרוחות שלכם?

"הוא לא הבין כלום. הוא היה מרותק לסנדרה. הצלחנו להביא אותו לקידוש, כי בבית הוא היה רגיל לשבת לשולחן שבת, אבל אחרי המנה הראשונה הוא כבר לא יכול היה להישאר יותר וסנדרה לקחה אותו. זה היה לא פשוט. גם לחגוג יום הולדת וגם לבכות. השתדלנו לשמח אותו אבל הכל ביחד היה קשה מדי".

לפני שעזבו את מומבאי, קיימו המשלחת הישראלית והקהילה היהודית טקס זיכרון להרוגים בבית הכנסת המקומי. סבא וסבתא רוזנברג הגיעו יחד עם מוישי. "היה לי קשה לשבת שם על הבמה. קשה ומוזר", היא נזכרת.

לבית הכנסת הזה היה מוישי מגיע עם אמא רבקי בשבתות ובחגים. משהו קרה שם. אולי הקהל הרב שהתאסף ואולי המקום שהזכיר לו את אמא שנעלמה לו לפתע. הוא התחיל לבכות ולקרוא בקול "אימא! אימא!". אף אחד מהנוכחים לא הצליח להישאר אדיש. המראה היה קורע לב. מוישי היה בידיים של ג'קי. סנדרה לא יכלה להיכנס ולכן החזיק אותו האדם השני שהיה קרוב אליו במיוחד. "הרגע הזה, שמוישי התפרץ ובכה לאימא ואי-אפשר היה להביא לו אותה, היה נורא. זה הרי כל כך מתבקש שהיא תהיה איתו שם ברגעים האלה. הוא בכה, ובשלב מסוים לקחתי אותו ממש בכוח מג'קי, אבל לא הצלחתי לנחם אותו ונאלצתי להחזיר אותו אליו. ג'קי היה מוכר לו יותר ממני ואצלו הוא נרגע".

ימים ספורים לאחר מכן, חזרו עם מוישי לארץ. "בימים הראשונים מוישי היה צמוד לסנדרה במלוא מובן המילה. אפילו בלילה הוא לא יכול היה להיפרד ממנה ולישון לבד. לקח זמן עד שעבר למיטה נפרדת", מספרת רוזנברג. "סנדרה ישנה איתו בחדר גם היום, ולפעמים בלילות הוא מתעורר ובא לישון במיטה שלה. חרדת הנטישה שלו גדולה. גם אם אנחנו הולכים לזמן קצר, אנחנו צריכים להסביר לו היטב שאנחנו הולכים, ושנחזור".

באופן פרדוקסאלי, חרדת הנטישה של מוישי מסבא ומסבתא, שהפכו בפועל להוריו, מסמלת תהליך חיובי. הוא נקשר אליהם. יחד עם הצביטה בלב כשהם חשים את חרדתו, הם יודעים שמשהו טוב קורה בינם לבינו. "עם כל הכאב בפרידות הקטנות, ועם כל הקושי שלו להתנתק מאיתנו, ברור שיש פה תהליך נכון. זה אומר שאנחנו הופכים להיות משמעותיים בחייו וזה טוב. עד האירוע מוישי אומנם הכיר אותנו אבל הקשר הקרוב שלו התנהל מול סנדרה. לקח זמן עד שהוא העביר אחוזי התקשרות והתחברות ממנה אלינו. זה קורה בקצב מסוים, אבל קורה יותר ויותר".

איך זה בא לידי ביטוי ביום יום?

"הוא למשל פונה אלינו ישירות, ולא מנהל הכל דרכה. בהתחלה הוא היה צמוד אליה במאה אחוז. לקח זמן עד שהוא פנה אלינו. לקח גם זמן עד שהפסיק להיבהל אם היא הייתה עוזבת אותו לזמן מה. היום, כשהיא לא נמצאת, הוא מקסימום שואל: 'סנדרה?' ואחר-כך אין בעיה להסביר לו מה קורה ולהמשיך לזרום".

לא ברור מה יודע מוישי ומה חווה בלילה שבו נרצחו הוריו. דברים שמסרה המטפלת ודיווחים שנאספו בחודשים שחלפו מאז הפיגוע, מעלים כי בשעתיים הראשונות של מתקפת הטרור בעיר, לא ידעו בבית חב"ד כלל על שמתחולל בחוץ. סנדרה השכיבה את מוישי בחדרו שבקומה החמישית וירדה עם רבקי לקומה השנייה. משם המשיכה לקומה ראשונה, קומת המרתף. לפתע שמעה "בום" חזק, וכשניסתה לברר מה קורה, נתקלה חזיתית באחד המחבלים, שניסה לירות בה.

סנדרה הצליחה להימלט יחד עם ג'קי, אחד מעובדי הבית, ויחד הסתתרו במחסן. משם התקשרה לגבי, ששהה בקומה השלישית. גבי ענה לשיחה אך לא דיבר. סנדרה ניתקה. לימים סיפרה כי הדלת הייתה פתוחה והיא הייתה יכולה לברוח אך הרגישה כי היא לא יכולה לצאת בלי הילד הישן בקומה העליונה. היא חששה שיתעורר. בכל לילה היה מתעורר ומבקש לשתות.

לאחר מספר שעות שמעה את מוישי בוכה בחדר המדרגות. היא לא היססה ורצה אליו. מצאה אותו עומד במדרגות הקומה השנייה, סימן כחול גדול על זרועו, אבל הוא בריא ושלם. לא ברור מי הוציא אותו מהמיטה ומי הוריד אותו מהקומה החמישית לשנייה. מעולם קודם לכן לא עשה את הדרך בעצמו. "אנחנו יכולים רק להניח שהוא התעורר מהרעש והמחבלים הורידו אותו", אומרת רוזנברג. "הסימנים הכחולים העידו שהוא כנראה קיבל מכות. סנדרה תפסה אותו ורצה איתו למחסן. הם התחבאו שם עד שבבוקר ראתה שהשטח פנוי ויצאה בריצה החוצה".

זה מעשה מדהים.

"סנדרה היא אישה מיוחדת. היא הייתה מסורה לגבי ולרבקי, ובעצם למשפחה כולה, בצורה מדהימה. היא הייתה יכולה לברוח בלי לחכות למוישי אבל החליטה להציל את מוישי ואז לחזור לבניין ולהציל את גבי ורבקי. התוכנית שלה לא הצליחה כי כוחות הביטחון לא נתנו לה לחזור. כשהיא פגשה אותנו, היא לא הפסיקה להגיד שהיא לא יכולה לסלוח לעצמה על שלא הצילה אותם".

ועכשיו הם כאן, בלעדיהם, וכבר חצי שנה עברה. בימים אלה מנסים בני הזוג רוזנברג לסגל למשפחתם החדשה שיגרה מחודשת. בשעות הבוקר סבתא רוזנברג מטפלת במוישי. מלבישה, מאכילה ולוקחת למשפחתון. סנדרה ממשיכה לישון עד שעות הצהריים. "סנדרה הייתה המבשלת והמטפלת של מוישי מאז שהוא נולד וגם בעבר הייתה איתו שעות רבות במשך היום והלילה. היא ישנה איתו באותו חדר. הקשר ביניהם היה משמעותי גם קודם לכן וכמובן גם עכשיו".

יש בבית עוד ילדים מלבד מוישי?

"הבת הצעירה עדיין בבית. שאר הילדים התחתנו ברוך ה', וגם הצעירה עוד מעט מתחתנת".

היה לכם ברור שתגדלו אותו אצלכם? לא העדפתם שיגדל בחברת בני גילו?

"כשחשבנו מה יהיה הכי טוב למוישי, לחלקיק שנייה עברה המחשבה שאולי הכי נכון יהיה שיגדל אצל אחת הבנות, בין ילדים בני גילו ועם הורים צעירים, אבל מהר מאוד חשנו שהוא צריך לגדול אצלנו כי כך נכון יותר".

כדי שלא יגדל עם סבא וסבתא זקנים, החליטו להשקיע אנרגיה ולהיות צעירים יותר בשלושים שנה - לחשוב צעיר ולהתנהג לילד כאילו היו לו הורים צעירים. "חזרנו 30 שנה אחורה. זה מאוד משמעותי. אנחנו מוצאים את עצמנו עוסקים מחדש בכל השאלות של הורים צעירים, קוראים את כל המגזינים להורים צעירים, 'למשפחה', דברים שבעבר לא עניינו אותי ועכשיו אני חוזרת לזה", היא אומרת וצוחקת. זו הפעם היחידה בכל השיחה שהיא צוחקת. "יש טוב בכל דבר. גם בדברים הקשים שקורים לנו. זה מאוד לא טבעי וממש לא דרך העולם, אבל אם כך הקב"ה קבע שיהיה, אנחנו עושים את הכל בשמחה, בוודאי שליד הילד, שיגדל בבית שמח. את כל הדמעות והעצב אנחנו שומרים לאחר כך, אף פעם לא לידו".

עברתם טרגדיה כל-כך קשה, אין לכם שאלות באמונה?

"זה מאוד קשה. מאוד-מאוד", היא עונה לאחר שתיקה קצרה. "אנחנו משתדלים לחזק אחד את השני ולהתחזק, אבל זה לא קל. הילד הוא בהחלט נחמתנו ואנחנו מודים כל יום על הנס".

עם כל הקושי אתם מודים על הנס?

"כל יום אנחנו הרי אומרים בתפילה 'מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלוקינו, מגן ישענו, נודה לך ונספר תהילתך על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך ועל ניסיך שבכל יום עימנו'. מוישי הוא נחמה בשבילנו והוא נס גדול. רבקי, גבי והנכדים היו פיקדון והקב"ה החליט לקחת את הפיקדון. אנחנו מודים לו".

זה לא קשה לשמוח?

"קשה מאוד להגיע לדרך של שמחה וצריך לעבוד על זה, אבל נסתרות דרכי אלוקינו. הקב"ה בחר במשפחה שלנו, והוא נותן לנו את הכוחות להמשיך בלעדיהם".

חצי שנה חלפה מאז התרחש הפיגוע בבית חב"ד במומבאי, שגבה את חייהם של שישה ישראלים, בהם שליחי חב"ד גבי ורבקי הולצברג. בנם בן השנתיים וחצי, מוישי, ניצל בדרך נס בידי המטפלת שלו, סנדרה, והועבר יחד איתה לבית סבו וסבתו בעפולה, שם הוא גדל עתה ומתחנך.

יהודית רוזנברג, אמה של רבקי וסבתו של מוישי, זוכרת היטב את השעות והדקות ההן, בהן השתנה כל עולמה, אבל השיחה על כך לא קלה לה. עד היום מיעטה להתראיין. השאירה את הבמה לבעלה או לבנותיה. "התקשורת עוטפת אותנו", היא מסבירה, "אבל בשלב מסוים הרגשתי שאיני יכולה עוד והחלטתי לשים לזה סוף. כל שיחה כזו מציפה מחדש את הכאב ופותחת את הפצעים".

גם עכשיו היא מדברת בתמציתיות. השיחות בינינו התקיימו טלפונית, ובמקוטע. אני שואלת, היא עונה בקצרה. אני חוזרת ושואלת, היא מבקשת לדבר מאוחר יותר, וכך עד שהושלם סיפור המעשה. בחודשים האחרונים חזרה והיססה אם כדאי לה להתראיין. בסוף הסכימה לספר על מה שעובר עליה ועל משפחתה, על רבקי שאיננה, על החתן גבי, וכמובן, על מוישי הקטן שנשאר בלי אבא ואמא ערב יום הולדתו השני, ועתה גדל אצל סבא וסבתא.

"מיד כשהבנו מה קורה בהודו, החלטנו לנסוע אל רבקי וגבי", היא מספרת. "ידענו שקורים שם דברים איומים והדמיון השתולל. הרגשנו שאנחנו חייבים להיות איתם, עם הילדים שלנו. החלטנו שגם אם לא נוכל להיות איתם ממש, לפחות נהיה בקרבת מקום וננסה לעזור במה שנוכל".

ביום חמישי בשמונה בבוקר שמעו בחדשות שמבית חב"ד יצאה אישה בעלת מראה מערבי ותינוק בידיה. "אמרתי לעצמי: 'וואו! אלו רבקי ומוישי. הייתי בטוחה שהאישה בעלת המראה המערבי זאת רבקי".

דקות ספורות לאחר מכן התברר כי השמחה הייתה מוקדמת. מהבית יצאה המטפלת סנדרה עם מוישי בין ידיה. גורלם של הבת והחתן נשאר לא ידוע. "החרדה והעצב תפסו את מקומם בחזרה וגם חוסר הוודאות: מה קורה? מה עובר להם בראש? זה פשוט הרג אותנו ולא נתן מנוח. אלו היו שעות קשות. מה עוד יש להגיד?" היא נאנחת, "זהו".

יהודית ובעלה הרב שמעון החליטו למהר ולטוס להודו. "אם מוישי נשאר שם, ידענו שאנחנו צריכים להיות איתו", היא אומרת. בינתיים, עד שהתארגנה הטיסה, נצמדו לרדיו ואספו רסיסי מידע. בני משפחה ארזו להם מזוודה קטנה וארגנו להם ולבעלה של אחת הבנות כרטיסי טיסה. דרך ארוכה היה עליהם לעבור. טיסה דרך טורקיה ומשם להודו, כשהם אפופי מתח וחרדה.

כשהגיעו למומבאי, ידידים הביאו אותם לביתו של אחד מעובדי הקונסוליה, שם שהו מוישי וסנדרה. "מוישי היה בחרדה עצומה. סנדרה שמרה מכל משמר שלא יתנו לו אוכל לא כשר. היא דאגה לו. לפני שנסענו, הבת שלנו התעקשה להכין לנו כריכים לדרך ואנחנו אמרנו לה שלא צריך. לא היה לנו כוח לאכול. הכריכים נשארו שלמים וזאת הייתה הצלה למוישי, שאכל עד אז רק פירות וירקות".

איך הוא הגיב כשראה אתכם?

"הוא שמח. הוא הכיר אותנו. רבקי הגיעה לארץ שלוש פעמים בשנה, ובפעם האחרונה ביקרה רק חודשיים קודם לכן, בראש השנה, כך שהזיכרון היה טרי. ובכל זאת הוא נשאר צמוד לסנדרה. היינו צריכים לקנות אותו בסוכריות כדי שיסכים להתקרב".

משפחת רוזנברג - יהודית, שמעון וילדיהם, הגיעו לעפולה לפני עשרות שנים במצוות הרבי מלובביץ', שקרא לחסידיו להגיע לכל מקום ולהרבות בו טוב, חסד ואהבת הזולת. "התייעצנו עם הרבי איפה לגור והוא שלח אותנו לעפולה", היא מספרת. מאז הם שם. השתלבו בקהילה ובפעילות בעיר ונחשבים עד היום לדמויות מוכרות ואהובות במקום.

את החינוך לנתינה ספגו הילדים בבית ויישמו בחייהם הבוגרים. לאחר שהתחתנו יצאו לשליחות הרבי במקומות שונים ברחבי הארץ. הבת רבקי החליטה לקחת את הנתינה צעד אחד קדימה והתנדבה לצאת עם בעלה הטרי לשליחות הרבי בחו"ל, במומבאי שבהודו. "הם פנו למרכז השליחות העולמית של חב"ד ושאלו באיזה מקום צריך שליח. במרכז השליחות הציעו להם כמה הצעות והם בחרו בהצעה הקשה, קשה מאוד הזו".

רוזנברג מספרת כי הילדות של בתה הייתה שגרתית. היא התחנכה במוסדות חב"ד, ועם תום לימודיה נישאה לרב גבריאל (גבי) הולצברג. "רבקי הייתה ילדה מיוחדת במינה", נזכרת האם. "השכנים קראו לה הצפצפה של השכונה כי היא הייתה מדברת עם כולם ומתחברת בקלות. הבית שלנו באופן טבעי פתוח. יש לנו תמיד הרבה אורחים, בעיקר בשבתות. רבקי התחבבה מיד על כולם. הייתה שואלת ומדברת. שנים אחרי, כשהיינו פוגשים אנשים שהתארחו אצלנו, תמיד הם שאלו מה שלום רבקי. היה בה משהו מיוחד".

בשנה הראשונה לנישואיהם חיו בני הזוג במגדל העמק. לאחר מכן עברו למומבאי, שם הספיקו לנהל את בית חב"ד חמש שנים. באמצע נולדו להם שלושה ילדים. כשמלאו לרבקי 20, נולד בנה הבכור מנחם מנדל. הוא נולד חולה במחלה גנטית קשה ומת זמן קצר לאחר הלידה. גם בנם השני, דב בער, נולד חולה באותה מחלה ומת ביום ה-30 להירצחם של גבי ורבקי. מוישי, השלישי בבנים, נולד בריא לאושרה של כל המשפחה. כשנרצחה רבקי הייתה בהריון רביעי. חודש חמישי.

"רבקי בחרה בשליחות בחו"ל אבל המרחק בינינו היה לי קשה", מספרת רוזנברג, "הקפדנו לשמור על קשר הדוק. שוחחנו כל יום בטלפון".

על מה דיברתן?

"על הכל. הכל. דיברנו על הילדים, על האחיות והאחים. היא רצתה תמיד לדעת מה קורה בארץ עם המשפחה. שמרה על קשר עם כל האחיות והאחים שלה. כמובן שדיברנו גם על הפעילות שלהם בבית חב"ד".

איך הם הסתדרו? הרי אין שם קהילה יהודית מבוססת.

"הם נעזרו רבות במבקרים הקבועים, בעיקר אנשי עסקים ויהלומנים שהיו מתקשרים אליהם לפני שהגיעו להודו כדי לשאול מה צריך להביא מהארץ. במומבאי הם יכלו לקנות רק פירות, ירקות ודגים כשרים, שאפשר היה למצוא שם. גבי היה שוחט. תחילה שחט רק לצרכי הבית ואחר כך הרחיב את המעגל לקהילה. בזכותו, הקהילה המקומית התחילה לאכול בשר בשחיטה מהודרת".

היו להם קשיים?

"כן, כל הזמן. כל דבר הם היו צריכים להביא מהארץ. החל מטיטולים וכלה בדברים שהיו חסרים להם כיהודים, כמו מזון כשר מהודר".

הם דיברו על חזרה אפשרית לארץ?

"השהות שלהם שם לא הייתה מוגבלת בזמן. הייעוד היה להיות שם עד שהמשיח יבוא".