|
עמאר בביתו עם הפייטן אפרים יגודיוב
|
|
|
לפני שנים מספר השתתף כותב השורות בערב של שירה אנדלוסית. באותו ערב הופיע פייטן צעיר יחסית שענה לשם ר' אפרים יגודיוב. הוא ביצע כמה משיריו של ג'ו עמאר, והדמיון היה מדהים. השבוע הוא נענה לבקשתנו לשוחח עמו על מי שהיה מורו המוזיקלי הגדול. בקול עצוב של מי שאיבד את אחת מהדמויות המשפיעות ביותר על חייו הוא מספר מתוך היכרות קרובה ורבת שנים על "האיש המיוחד הזה". קולו משתנק לעיתים בהיזכרו במי שטיפח אותו ושכמותו בהעניקו להם את הביטחון העצמי לשיר בפני קהל. "הכרתי אותו מגיל צעיר מאוד", מספר הפייטן אפרים יגודיוב. "אהבתי לשמוע אותו מגיל הילדות, ובאחת ההזדמנויות שהוא שמע אותי הוא קרא לי וציין את שמחתו נוכח שירתי בסגנון המזוהה עמו, ומאז הוא קירב אותי מאוד ועודד אותי בהמשך דרכי. בעקבות הקשר הזה הופענו הרבה יחד בכל מקום. היה לו כוח נתינה ("פרגון" בשפה המדוברת) שקשה למצוא אצל אמנים אחרים. הוא ביקש ברצון רב לתת ולחלוק מהצלחתו הגדולה עם אחרים. בהופעות רבות הוא היה עוצר וקורא לי לעלות ולשיר איתו, גם אם באתי רק לראות ולשמוע אותו. הייתי מתבייש לעלות, אך הוא היה מכריז בלי לשאול אותי "אני רוצה להשמיע לכם משהו שלא שמעתם עד היום", וקורא בשמי. גם אם הייתי מתחבא, הוא היה מאתר אותי בקהל ומעלה אותי לבמה. גם הפייטן יובל טייב, שאמנם שר בסגנון שונה, קיבל ממנו במה גדולה, וכך גם דוד שירו". ר' אפרים מהרהר מעט ומוסיף להעלות זכרונות: "פעם, בתקופה שבה הוא גר בירושלים, הגעתי לבקרו עם רעייתי. "בואו היכנסו", הוא אמר, ורעייתו ע"ה הגישה מיד תקרובת עשירה כדרכה להכניס אורחים בנעימות ובחן. שעה ארוכה ישבנו עמו בשיחה נעימה ונינוחה. בדרכי לצאת מהבית נדהמתי לגלות בסמוך לדלת כמה מזוודות ארוזות, התברר כי הוא עמד רגע לפני נסיעה ובמשך כל העת הזו עיכבנו אותו. נדהמנו מהעובדה שהוא ישב איתנו בנינוחות מופלגת, כאילו איננו מעכבים אותו בכלל והוא חיכה רק לבואנו". ר' אפרים מציין באותה הזדמנות גם את דמותה של מרת ריימונד ע"ה, רעייתו של ג'ו עמאר, אשר את גודל השפעתה החיובית עליו ניתן היה לראות בעובדה שתקופה קצרה לאחר פטירתה הוא עבר את האירוע המוחי הראשון שבעקבותיו החלה התדרדרותו הרפואית. לא לחינם הוא איבד את כל החשק. גם לאחרונה הוא לא איבד את הקפדתו על אותה מידה של הכנסת אורחים, הוא תמיד היה מבקש "תגישו להם". בכלל, אומר ר' אפרים, תמיד הוא השרה סביבו הרגשה טובה, תמיד היה על פניו חיוך ובפיו אמרה שנונה. כשהיינו שואלים אותו לפני בואנו אליו "אתה צריך משהו? נביא לך משהו?" היה עונה בהומור: "תביא לעצמך סנדוויץ' ותבוא. אני לא זקוק לכלום...". באותו הומור הוא היה משתמש כדי להוריד מאחרים את רגעי המבוכה שאליהם נקלעו. כך היה בעת שהמתופף באחת מהופעותיו טעה והתבלבל. הוא התלוצץ על כך באגביות באוזני הקהל בצורה שהשיבה את נפשו של המתופף והרגיעה אותו.
|
גם בחייו האישיים הוא היה בן אדם מיוחד, עדין מאוד. זה נדיר יחסית, מאחר שרבים מהזמרים לוקים באגו מנופח שנובע מאהדת הקהל, אגו המוביל להחצנה וכו'. אותו לא ניתן היה לשמוע מעולם מרים את קולו בנושאים כספיים וכדומה. את הטונים הגבוהים הוא היה מקפיד לשמור לשירתו, שבה ניחן כידוע בטונים הגבוהים ביותר... בעדינות נפשו ובנדיבותו היה נענה לבקשות רבות מבלי לחוס על כבודו. כשהקלטתי (עם ארגון ערכים) את שירי השבת, הוא נענה לבקשתי ובא אלי לאולפן והשמיע את הערותיו המחכימות ברצון רב. באותה הזדמנות קיבלתי ממנו הדרכה רבה ויקרת ערך. מלבד ההדרכה המוזיקלית הוא גם נתן דגש רב על נושא הדקדוק וההגייה הלשונית. כשטעיתי ברגע של היסח הדעת בין שווא נע לנח במילות הפסוק "ויתן לך האלוקים", הוא ניגש והעיר לי בהקפדה: "צריך לכבד את המילים, אלו מילות קודש!" הוא הוסיף והדריך אותי בחביבות רבה באומרו את המילים שהעידו על גישתו שלו לנושא "זו עבודת קודש, אנשים שומעים אותך וחוזרים אחריך על אותה ההגייה. הם לומדים ממך!" גם מעבר לנושא השירה, הוא היה אדם מלא, ידע הרבה תורה והשתתף תדיר בשיעורי תורה. לא אחת שמעתיו מבקש לשמוע דברי תורה. מדי פעם, בעת שהיינו עורכים סעודת סיום מסכת או כל אירוע דומה, הוא תמיד היה נענה ברצון ומגיע לשמח בקולו הערב. היו מגיעים רבנים שהשמיעו דברי תורה, ויחד עמם היו מגיעים גם פייטנים נוספים דוגמת רבי חיים לוק. השירה שהייתה עולה משם הייתה מיוחדת, באותם רגעים ניכר היה עליו ששמחתו עולה מתוך שמחה של דבר מצווה.
|
|
|
הוא נחשב לזמר הראשון שלא התבייש להקליט ולזמר שירי-קודש מרוקאיים בישראל, ולראשון שהכניס את הצליל האנדלוסי לישראל בשנים שבהן שלטה התעלמות מוחלטת בכל מה שקשור למוזיקה מזרחית אותנטית | |
|
|
|
ר' יוסף (ג'ו) עמאר נולד בעיר אוג'דה שבמרוקו. ב-1956 עלה לישראל, והתיישב במושב יד רמב"ם, כשהוא כבר לאחר הוצאת כמה תקליטים במרוקו, שבה נודע כפייטן מוכשר וזמר בחסד. שירו הראשון שפרסמו בארץ היה השיר "ישמח משה", שאחריו הגיעו ביצועיו המופלאים ל"שלום לבן דודי", "צור משלו אכלנו" וכמובן שירו הידוע "ברצלונה". בראיון שנערך עמו בשנה שעברה הוא אמר בחיוך רחב: "שבועיים אחרי שהקלטתי את השיר הראשון בארץ, אפילו האוזן האשכנזית הכי סתומה נפתחה..." עמאר נחשב לזמר הראשון שלא התבייש להקליט ולזמר שירי-קודש מרוקאיים בישראל, ולראשון שהכניס את הצליל האנדלוסי לישראל בשנים שבהן שלטה התעלמות מוחלטת בכל מה שקשור למוזיקה מזרחית אותנטית והגישה שיש מקום רק למוזיקה המערבית. הוא בעיקר שילב בין פייטנות לשירה, וכשהיה עולה בכל אירוע שהוא לשיר את שיריו, משאך היה פוצח בפיוט "אשורר שירה" או "שלום לבן דודי" היו הכל מצטרפים אליו בשירה משותפת הנובעת מתוך שמחה. הוא אף נודע כאחד מבכירי החזנים בעולם, שאף העביר סדנאות חזנות בארצות הברית ובאירופה. הוא הופיע החל מאמצע שנות ה-60 בארצות הברית. ב-1970 הוא התיישב בניו-יורק, ומשם עבר ללוס אנג'לס. תחום גדול בפני עצמו שהוזכר גם הוא בהספדו של הגרש"מ עמאר הוא עיסוקו הרב של ג'ו עמאר בתחום המחאה החברתית. הוא התריע על הקיפוח של הזמר המזרחי על-ידי הממסד האשכנזי, וכמו-כן גם היה אחד הראשונים שהשמיעו מחאה כלל חברתית כנגד הממסד האשכנזי במדינת ישראל. באותה תקופה התעוררו בארץ כמה תנועות מחאה שהתמקדו בהפגנות שהשיגו בעיקר מטרה הפוכה, של זלזול שנולד בעקבות האווירה ששררה אז. הוא אומנם היה מסודר מבחינת פרנסה, אבל כאב לו כאבם של אחיו הסובלים. בחכמתו הוא בחר לפסוע בדרך אחרת. הוא כתב שירים הומוריסטיים שכללו שורות כמו "הלכתי ללשכת העבודה, אמר לי מאיפה אתה, אמרתי לו ממרוקו, אמר לי תלך מפה...". מול הנשק הזה נמסו חומות רבים. הוא הפך את המחאה לשיר, אנשים החלו לזמזם את השירים והמסרים חלחלו היטב בדרך זו ופעלו את פעולתם. לאחר מותו של נתן (יונתן) אלבז, החייל בן העשרים שעלה בגפו ממרוקו ובעת שנצרת רימון השתחררה הקריב את חייו למען חבריו, שר ג'ו עמאר שיר מיוחד "נתן נתן" לזכרו. לפני כעשור שב עמאר ארצה משהות ארוכת שנים בארצות הברית ויצא לסיבוב הופעות עם התזמורת האנדלוסית הישראלית, שאף הוקלט והפך לפופולרי תכף לצאתו. הוא זכה בפרסים רבים על מפעל חייו הגדול וההערכה כלפיו בשדה הזמר בציבור כולו הייתה גדולה ונכבדה. פייטנים ואנשי זמר רבים הביעו צערם בעקבות פטירתו של מי שהשפיע מאוד על השירה בארץ, הם אמרו כי ברור להם שגם אם היה מתחיל לשיר היום, בעידן ההצפה הגדולה של כל הכשרונות הצעירים, הוא היה מתבלט בכשרונו המיוחד ובשירתו הייחודית שהייתה מהולה כולה בניחוח יהודי אותנטי.
|
|
הוא נחשב לזמר הראשון שלא התבייש להקליט ולזמר שירי-קודש מרוקאיים בישראל, ולראשון שהכניס את הצליל האנדלוסי לישראל בשנים שבהן שלטה התעלמות מוחלטת בכל מה שקשור למוזיקה מזרחית אותנטית | |
|
|
|
בראיון שהתקיים איתו בשנה שעברה, כשסימני מחלת הפרקינסון שממנה סבל כבר נראו בבירור, נשאל ג'ו עמאר, האיש בעל הקול האדיר אך הענוג ונוכחות הבמה רבת העוצמה, מה הדבר שהוא הכי גאה בו. "לספק אנשים מסכנים", אמר, "זאת התרומה הכי טובה". רבים הם האנשים שאכן שירתו שמחה את לבם, רבים מהם נזכרו בהופעותיו שמלפני ארבעים שנה ויותר בבנייני האומה, הייתה זאת חוויה בלתי נשכחת. וכפי שהתנסח אחד מהם "אף אחד לא ישב שם, כולם עמדו". הוא הגדיר עצמו כזמר, בתקשורת פורסמו מילותיו של פרופ' אדווין סרוסי, ראש המרכז לחקר מוזיקה יהודית באוניברסיטה העברית, שאמר כי "מקובל לומר עליו שהוא היה פייטן גדול, אבל זה לא נכון, ראיינתי אותו לפני כשנה, והוא אמר בצורה מפורשת שהוא לא רואה בעצמו פייטן. הוא אמר: 'אני יודע פיוטים, אבל אני לא פייטן'". פרופ' סרוסי סיפר בשמו של ג'ו עמאר כי את הלחן של הפיוט המפורסם 'שלום לבן דודי' הוא לקח מאיזה שיר מרוקאי מפורסם. הוא מגדיר את שירתו של ג'ו עמאר כשילוב בין סגנונות המוזיקה הצרפתיים והספרדיים לזה המרוקאי. מעניין לציין כי עמאר היה רבגוני מאוד בשירתו, הוא שר אפילו שירים וחזנות אשכנזיים. הוא יכול היה לשיר בכל השפות ובכל הסגנונות. כשראה את הבורות השוררת בקרב רבים מיוצאי העדה ברחבי העולם, התגייס ובהשקעה גדולה מאוד הוציא שישה אריכי נגן שכללו את סדרו של כל מעגל החיים: שבת, ראש השנה, יום כיפור, שמחת תורה, פסח ועוד. הוא הקליט שם הכל, החל מקבלת שבת (כולל קטע משיר השירים בטעמים המוכרים והאהובים), דרך קלטת שלמה על שמחת תורה ועד סדר ליל פסח כהלכתו, עם הסברים בשפה הצרפתית מה עושים בכל שלב משלבי הסדר. בעקבות אחסון לקוי של הקלטות בהבאתן ארצה הן התקלקלו ועל כן לא הופצו כאן כראוי.
|
|
באחת ממערכות הבחירות החשובות ביותר תרם ג'ו עמר את קולו לג'ינגל הבחירות של תנועת שס. הוא שורר בקולו הערב את שירו המפורסם אשורר שירה, השיר שנכתב בידי רבו הגדול רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל ואשר הפך לאחד מסמלי ההיכר שלו | |
|
|
|
באחת ממערכות הבחירות החשובות ביותר תרם ג'ו עמאר את קולו לג'ינגל הבחירות של תנועת שס. הוא שורר בקולו הערב את שירו המפורסם אשורר שירה, השיר שנכתב בידי רבו הגדול רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל ואשר הפך לאחד מסמלי ההיכר שלו. היה זה אך טבעי שתנועת שס תבחר בשיר ובמשורר אלו מאחר שהם, יותר מכל, מזוהים עם המהפכה התורנית של התנועה. שירת התורה המושרת בפי כל בזכות כשרונו של ג'ו עמאר היא הרגש הנכון שנועד להזכיר את חשיבות התורה אשר "מפז יקרה" ו"רבת נעימה". ג'ו זכה לראות מצאצאיו בני תורה השוקדים על תלמודם בהיכלי התורה הקדושים. הוא כיבד אותם והתכבד בהם מאוד. בעת ביקורו אצל מרן מאור ישראל שליט"א לפני שנים מספר (בעקבות שירתו במערכת הבחירות), הוא הציגם בגאווה בלתי מוסתרת ואף זכה לברכתו החמה של מרן שליט"א ולהערכתו הגדולה על השקעתו הגדולה לשמח באמצעות שירתו וכשרונותיו הברוכים. לאחר פטירת רעייתו החשובה שהייתה עזרתו בחיים, בשנים האחרונות התדרדר מצבו הבריאותי והוא לקה באירוע מוחי שריתק אותו לכיסא גלגלים. לאחר מכן התפתחה אצלו אט אט גם מחלת הפרקינסון, שבעטייה איבד את צלילות קולו והפסיק לשיר בצער רב מאוד. מעט לפני כן הוציא את אלבומו האחרון "קצידת יוסף הצדיק" שיצא לאחר 30 שנה שבהן לא הוציא אלבום בישראל. ר' ג'ו עמאר התגורר בשנים האחרונות אצל ילדיו במיאמי. כאמור, הוא נטמן בבית העלמין במושב יד רמב"ם, לצד אשתו מרת ריימונד. מי שהיה בחייו ונחקק לאחר מותו כשגריר של כבוד לתרבות היהודית - מרוקאית בעולם, הותיר אחריו חמישה ילדים (שלוש בנות ושני בנים) ושני נכדים.
|
|
עמאר בהופעה עם הפייטן ר' אפרים יגודיוב
|
|
|
|
הפייטן, ר' אפרים יגודיוב: "למדתי ממנו את הסגנון העדין שלא פגע בעוצמה הנדירה שלו, את ההופעה האצילה שלו שהייתה בלי להשתולל, בלי להחצין יותר ממה שצריך בשביל השיר עצמו. גם בלי זה הייתה לו נוכחות במה חזקה מאוד" | |
|
|
|
מה אתה, באופן אישי, למדת ממנו? "את הסגנון העדין שלו שלא פגע בעוצמה הנדירה שלו (ואולי הוא היה דווקא בזכותה, הוא לא היה צריך לחפות על חסר...), את ההופעה האצילה שלו שהייתה בלי להשתולל, בלי להחצין יותר ממה שצריך בשביל השיר עצמו. גם בלי זה הייתה לו נוכחות במה חזקה מאוד. פעם אחת ראיתי אותו בשבת במושב עטוף בצעיף עקב צינון קשה שתקף אותו יחד עם דלקת במיתרי הקול. "למוצאי שבת מתוכננת הופעה גדולה שלי", הוא אמר בקול שונה מהרגיל, שניתן היה לזהות בו חשש רב. באותה הופעה הוא זכה בתחרות במקום הראשון, הוא היה מקצוען אמיתי שידע לעקוף כל מכשול. "לפני הופעה גדולה שבה הופיעו מלבדנו עוד שני זמרים ידועי שם דיברנו מראש מה נשיר, באיזה סדר וכו'. אחד הזמרים ביקש לשיר איתו יחד, אך הוא סירב משום מה לדואט באותה הופעה. לאחר לחצים הוא הסכים ששני הזמרים האחרים ישירו יחד ו"אני אשיר עם אפרים". "מאוחר יותר שאלתי אותו "מדוע לא הסכמת לשיר איתם?" הוא ענה לי בפשטות את שבעדינות נפשו העדיף שלא לומר בפניהם כדי שלא לפגוע בהם: "הם רוקדים בעת שירתם, זה לא הסגנון שלי, אני לא אוהב את זה". "בשמחת חתן וכלה הוא היה פונה אליהם ומציע: "מה תבקשו לשמוע? רק תבקשו..." הוא שר מכל הלב ושימח באמת. "הוא היה רגיל לשמח קהל, להנעים בקולו", אומר ר' אפרים ומשחזר בכאב רב את אחד מהרגעים היותר קשים שאותם חווה עם ג'ו עמר: "לפני שלוש או ארבע שנים היינו בהופעה שנערכה לכבודו. בהפסקה, הוא קרא לי "בוא נצא לשתות בחוץ". "ברצוני ללכת לפיתוח קול", הוא אמר לי, "כדי שאוכל לשוב ולדבר כראוי, לשיר, אולי אוכל לשיר שוב...". חיפשתי את המילים המתאימות, אמרתי לו: "בשביל מה לך להתאמץ כל כך לשיר שוב, הלא כולם למדו ממך, תראה כמה רבים הם תלמידיך והאנשים שאותם שימחת בימי חייך, הכוח שלך ממשיך הלאה". "אני יודע", הוא ענה בכאב, "אבל בכל זאת, אני חי את זה, זה קשה לי...". "לשמח אנשים - אלה הם חיי", היה חוזר ואומר בכל הזדמנות, הוא חי את זה ולכן כשזה אבד ממנו הוא קמל. "כשנערכה לכבודו ההופעה האחרונה בבית אבי חי שבירושלים ידענו כולנו שהוא נוסע לילדיו שבחו"ל. הוא היה צלול מאוד בדעתו אך לא היה יכול כבר לדבר, ולכן הודה לקהל בהתרגשות עצומה בתנועות יד. מצבו לא היה טוב וכולנו חשנו שזוהי פרידה. אנשים רבים עמדו שם ובכו בדמעות של כאב על הפרידה הזאת מהאיש שכה שימח אותם בימי חייו".
|
|