ציון הנכּבּה : No - you can't!

המחויבות למשטר דמוקרטי אין פירושה הסכם התאבדות. היא אינה מציינת הסכמה להכחדה עצמית. תנאי הכרחי ליישומם של עקרונות בדמוקרטיה הוא היענות לתכתיבי השכל הישר והבחנה בין ידיד ליריב, בין אוהד לאויב.

למרבה הצער, נקודה זו כנראה נעלמה מעיניהם של ח"כים רבים - כולל דמויות מובילות ב"ליכוד", דוגמת דן מרידור, בני בגין ומיכאל איתן - אשר התנגדו לחוק הנכבה המוצע, האוסר טקסים פומביים של הבעת צער על תוצאות התבוסה הערבית ב-1948.

לניסיונם של ערביי ישראל למסד את ציון ה"נכבה" אין כל קשר למימוש המקובל של חופש ביטוי בדמוקרטיה תוססת וחיונית. שהרי כתופעה קבוצתית מאורגנת, הוא מהווה לא רק אֵבל על תוצאות התבוסה הערבית, אלא - מעצם טיבו - גם התרסה כנגד ההישרדות היהודית. אלה הם שני צדדים בלתי ניתנים להפרדה של אותו מטבע. למעשה, ציון הנכבה הוא, בהכרח, הצהרה קולקטיבית של עצב וחרטה על כך שהיהודים - כישות לאומית - לא נכחדו. אילו היו אלה באמת סוגיות נפרדות, לא היה כל טעם לדרוש חפיפה בין מועד יום העצמאות של היהודים לבין מועד יום הנכבה של הערבים.

הבלים רבים נכתבו מצד המסנגרים על זכות ההנצחה של ה"נכבה". אחרי ככלות הכל, ציון ה"אסון" הערבי אינו משול למחאה מצד פרט או קבוצה על עוול (אמיתי או מדומה) או על פגם (עובדתי או דימיוני) השורר בחברה, אשר מחייבים טיפול או תיקון. אין זו תביעה למניעת אי-צדק, שהחברה או המדינה מסבות לאזרחים או למגזרים מסוימים, אלא דחייה טוטלית של המדינה והחברה על-ידי מגזר שלם שהוא חלק מהן; סירוב קולקטיבי להשלים עם קיומן, עם עצם טיבן ועם היסודות שעליהם הן נוסדו. הלא, אם התבוסה הערבית, שהולידה את ה"נכבּה", נתפסת כאירוע שלילי, המסקנה הבלתי נמנעת היא, שעדיף היה אילו לא אירעה - דבר שהיה מתאפשר רק באמצעות חיסול המדינה היהודית, שזה עתה הוכרזה. והרי בציון הנכבה אין כוונה להביע צער על עצם ההתקפה הערבית, אלא רק על תוצאותיה.

וכך, התביעה לציון הנכבה אינה מצויה במישור האישי אלא במישור הלאומי. היא אינה מונעת מרצון להבעת אובדן אישי אלא מרצון להבעת אובדן לאומי, לא מכמיהה להשבת רכוש לפרט אלא להשבת כבוד ללאום. ואין דרך להשיב כבוד זה זולת באמצעות חיסולה, או לפחות שלילתה, של מדינת הלאום של היהודים. אין לשכוח, שמי שחווה אישית את אירועי הנכבה מתקרב כיום לגיל 70, לפחות. אלה אינם הקולות הבולטים במקהלת התובעים את עריכתה של קִינָה ציבורית על המפלה הצבאית הערבית. הקריאה להנצחת זיכרון האובדן עולה לא מגרונם של פליטים מרודים ומנושלים, אלא מפי אזרחים בעלי זכויות אזרחיות מלאות, שאינם סובלים רדיפות, רעב, או היעדר קורות-גג, כפי שיעיד שפע הווילות הנאות, הפזורות למכביר במרבית הכפרים הערביים במדינה. יתרה מזה, אלמלא ה"נכבה", היה מצבם החומרי של מרבית ערביי ישראל ירוד ממצבם היום במדינת היהודים - ודומה למצבם של מרבית האזרחים במדינות הערביות הסובבות את ישראל, כגון ירדן וסוריה, שלא התברכו בעתודות נפט מפליגות. ברור, אם כן, שמקורה של התביעה להנצחת הנכבּה אינו בתחושה אישית של האזרח הערבי, אלא ברגש לאומי של הקולקטיב הערבי.