לקחת את החוק לידיים

סיפוק מילא את לבנו כאשר קראנו שהוגש כתב אישום נגד כמה מערביי שפרעם שעשו שפטים בנתן זאדה היהודי, שרצח ארבעה אזרחים ערביים בעיר. ידענו: הדבר נעשה בשם העיקרון המקודש של שלטון החוק הנהוג במדינה דמוקרטית. אך במהרה עננה כבדה העכירה את סיפוקנו, כאשר ריחפו מעלינו קרעי זיכרונות מימים רחוקים - ולא כל כך רחוקים.

לא יכולנו שלא לזכור את טבח כפר קאסם, מאוקטובר 1956, שבו נרצחו 43 מתושבי הכפר, בהם נשים וילדים, על-ידי יחידה של משמר הגבול, בגין הפרת עוצר שעליו לא ידעו כלל. 11 מהחיילים שהשתתפו בטבח הועמדו לדין, הורשעו ונידונו לתקופות מאסר ארוכות. את שנות המאסר בילו המורשעים באכסניה, ולאחר שלוש שנים קיבלו כולם חנינה מנשיא המדינה יצחק בן-צבי. המח"ט, יששכר שדמי, זוכה במשפט מאשמת רצח, ונידון לתשלום קנס של 10 פרוטות בגין חריגה מסמכות... מפקד הגדוד שביצע את הרצח, שמואל מלינקי, חזר לשרת במשמר הגבול, ולאחר מכן מונה לתפקיד קצין הביטחון של הקריה למחקר גרעיני בדימונה.

נזכרנו בפרשת קו 300, שבו נרצחו מחבלים כפותים על-ידי שב"כניקים חרוצים, שקיבלו חנינה מנשיא המדינה עוד בטרם הועמדו לדין. הרוצח אף נבחר אחר-כך לכנסת (ברשימת הליכוד).

נזכרנו בהריגת 13 מערביי ישראל על-ידי שוטרינו באוקטובר 2000. למרות המלצתה של ועדת השופט אור - איש מהם לא הועמד לדין. נזכרנו בעשרות מערביי ישראל שנהרגו מאז מאש כוחותינו. מעטים מהם נחקרו, מעטים יותר - הועמדו לדין.

נזכרנו בשני פלשתינים שנרצחו על-ידי חיילים שלנו, והפרקליט הצבאי הראשי החליט להעמיד אותם לדין משמעתי בלבד. למזלנו החליט בג"צ לפסול את ההחלטה, והורה לפצ"ר להגיש נגדם כתב אישום.

נזכרנו גם במתנחלים שהרגו ופצעו פלשתינים, השמידו את יבולם, גרמו נזקים לרכושם - ולא הובאו לדין. ואם הובאו לדין - זוכו, או קיבלו עונשים מגוחכים.

נזכרנו במקרים שבהם וידאו אזרחים את הריגתם של מחבלים, לאחר שאלו נוטרלו ולא היוו יותר סכנה. איש מהם לא הועמד לדין. הם הוכתרו כגיבורי האומה.

ושוב נזכרנו במג"ד, שלפי החשד הורה לחיילו לירות ברגלו של עציר כפות ומכוסה עיניים, והחייל ביצע את הפקודה ללא ערעור. שוב החליט הפצ"ר להגיש נגד השניים כתב אישום בגין "התנהגות שאינה הולמת" בלבד, ושוב הציל את המצב בג"צ, שפסל את ההחלטה, והורה לפצ"ר לשקול שנית את החלטתו - שהבג"צ הגדיר כ"בלתי סבירה באופן קיצוני".

מדוע קטעי זיכרונות אלה טורדים את נפשנו? חיש קל מצאנו את המכנה המשותף: בכל המקרים הללו, ובמקרים רבים אחרים שלא הוזכרו פה (שרובם אירעו בשטחים הכבושים), לוקחי החוק לידיים היו יהודים - והקורבנות היו ערבים. האם ייתכן שבמדינתנו הדמוקרטית מפלים אוכפי שלטון החוק לרעה את הערבים על פני היהודים? האם ייתכן שמערכת חוקים אחת במדינתנו חלה על הערבים ומערכת אחרת חלה על היהודים?

קן ישר נמתח בין שליטתנו בת 42 השנים בשטחים הכבושים ובעם הפלשתיני - לבין המקרים שנזכרו לעיל. מכולם עולה תמונה קשה של גזענות, שאחת מביטוייה היא אפלייתם לרעה של הערבים במדינתנו היהודית. אפליה זו באה לידי ביטוי ביתר שאת בתחום אכיפת שלטון החוק. בכמה מהמקרים הפך בג"צ את ההחלטות המפלות על פיהן והסיר את רוע הגזירה. האם בג"צ מסוג זה עוד יהיה כאן בעוד שנה-שנתיים? האם ניסיונות הימין הקיצוני להשתלט על בית המשפט העליון יצלחו? ואם כן - כיצד ניראה אז ללא שומר הסף, שמנסה לשמור לנו על הדמוקרטיה?

בדצמבר 1956 כתב נתן אלתרמן, בהתייחסו לטבח כפר קאסם: "לא תיתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט...". שלל האירועים של השנים מאז הטבח, הוכיחו שאלתרמן שגה.