שאלות בתכנון ובנייה לחוסיין אובמה

סיפוק מילא את לבנו כאשר קראנו שהוגש כתב אישום נגד כמה מערביי שפרעם שעשו שפטים בנתן זאדה היהודי, שרצח ארבעה אזרחים ערביים בעיר. ידענו: הדבר נעשה בשם העיקרון המקודש של שלטון החוק הנהוג במדינה דמוקרטית. אך במהרה עננה כבדה העכירה את סיפוקנו, כאשר ריחפו מעלינו קרעי זיכרונות מימים רחוקים - ולא כל כך רחוקים.

אומרת המשנה במסכת תענית פרק ד' משנה ו':

השבוע הסתיימה עונת הפסטיבלים התשיעית של עמותת פסטיבל בשקל. במשך חודשים ארוכים עובדת העמותה בקרב קהילות בפריפריה הגיאוגרפית, התרבותית והכלכלית. הפסטיבל עצמו הוא שיאה של הפעילות.

פרשת בלק, שבמרכזה נבואת בלעם - שקראנו בשבת שעברה - היא פרשה עשירה בסוגיות עקרוניות: שנאת העמים, חופש הביטוי מול חופש השיסוי, כוח הדיבור, מהות הבחירה, ייחודו של העם היהודי, מהות היהדות מול ההתבוללות ועוד. אולם דומני כי עוד טרם הדיון בסוגיות חשובות אלה, מעורר את תשומת לבנו שם הפרשה.

מדינה שופטת עצמה בטווחים של שנים רבות, כל ניסיון למכור לנו לוקשים כאילו למדנו לקחים או לא למדנו לקחים ממלחמת לבנון השנייה, ביום השנה השלישי למלחמה, הוא לעג לאינטליגנציה של השומעים, ולעג גדול הרבה יותר לאינטליגנציה של המשמיעים (ככל שיש אצלם על מה ללעוג). יש טקסים לרוב, ובטקסים חייבים לומר דברים לרוב, וכשאין מה לומר בתחומי החוץ והביטחון, אז - אומרים שטויות, זהו הסיכום שלי על הדברים של השר אהוד ברק ויושב-ראש הכנסת רובי ריבלין, בטקס לציון השנה השלישית למלחמת לבנון השנייה, אתמול בהר הרצל.