כבכל שנה ב-14 יולי, חוגג העם הצרפתי את יום הבסטיליה (1789). זהו חג העם וניצחונו על האריסטוקרטיה האליטיסטית, המנצלת והמדכאה. צרפת של אותם ימים הייתה מדינת חוק; אומנם חוק נצלן המוטה לצד האריסטוקרטי, אך בכל זאת מדינת חוק. ולמרות זאת, רואים הצרפתים ועמם כל העולם, כאירוע מכונן וסמלי את פעולת כיבוש מבצר הבסטיליה כנאות וצודק, כניצחון החופש והצדק על טירניות ודיכוי.
המהומות שהובילו לכיבוש הבסטיליה וכתוצאה מאוחרת יותר, ריסוק המעמד האריסטוקרטי, הוא "המעמד השני" בצרפת, החלו על-רקע כלכלי בעיקרו. במרכזו, שפל כלכלי חסר תקדים בהיקפו ומשכו ופיטורי שר האוצר הפופולרי ז'ק נקר, אשר תמך בתיקון חוקי המס כך שיקלו על המוני העם. גם פרישתם של בני המעמד הנמוך, "המעמד השלישי", אשר פרשו מ"אספת המעמדות" במחאה על חוסר המעש בנושאי הכלכלה וכוננו את "האספה הלאומית" אשר קיבלה את גושפנקת המלך ב-7 יולי 1789, תרמו רבות לתסכול ההמונים. הוסף את ההתנגשויות המזוינות שבאו בעקבות כל זאת והרי לנו תבערה לאמיתה. ב-14 יולי 1789 נכבשה הבסטיליה לאחר קרב בו נפלו כ-100 מהתוקפים וחייל מגן אחד. הכיבוש איפשר למורדים להשתלט על טונות רבות של אבק שרפה ותותחים כבדים שהיו מאוחסנים במבצר הפריזאי ולאיים באורח אפקטיבי על שלטון המלך והאריסטוקרטים עד להכנעתם.
הכיצד נוגע לנו כל הנאמר לעיל? הבסטיליה שלנו היא בית המשפט העליון של מדינת ישראל. למרות שלכאורה מגן בית המשפט על שלטון החוק, הרי דומה ושלטון החוק בו מדובר נועד לשמר את שלטון האליטות במדינת ישראל (האריסטוקרטים של אז), תוך הדרתו של מרבית העם (המעמד הנמוך, המוני העם דאז). בית משפט זה הפך עצמו דרך תזת "הכל שפיט" לשליט-על (הוא המלך של אז) על מדינת ישראל ולכן ראוי הוא לאותו היחס לו זכה המעמד האריסטוקרטי (אליטות השמאל דהיום) ועמו המלך הצרפתי לואי ה-16.
בית המשפט העליון הישראלי, במתכונתו דהיום, הינו סכנה ברורה ומוחשית לקיום הדמוקרטיה הישראלית ומשכך, לקיום מדינת ישראל והלאום היהודי היושב בה. בית משפט זה מדיר מחוק וצדק את מרביתו של העם למען שמר שלטונו של מיעוט זניח בו תוך שבורש בבוז וסלידה רצונו ומאוויו של אותו הרוב כפי המתבטא בבית הנבחרים הישראלי, היא הכנסת (האספה הלאומית דאז של המעמד השלישי בצרפת). בית המשפט העליון הינו קן של קומבינות, תככים, אג'נדה אליטיסטית צרה, עיוות משפט, קידום המשפח, שחיתות חסרת גבולות, המהווה קן צרעות פוליטי בעבור מיעוט רדיקלי. כל האמור כאן מתאים ככפפה ליד את שהתרחש בחצרו של לואי ה-16 בצרפת בסיפא של המאה ה-18.
אנו סילקנו את אולמרט מהשלטון על פחות מכך, בעוד נשארים אנו שווי נפש לנוכח העיוות השלטוני הגדול והעיקרי בחיינו דהיינו, בית המשפט העליון ובית דין גבוה לצדק. אנו הם אלו אשר במו ידינו נותנים ידנו לחיזוק הסכנה השלטונית החמורה ביותר בחיינו.
המוני העם הצרפתי היו נחושים שלא לחשות, לקום ולעשות מעשה, ואנו? האם המנטרות הסחריריות של "שלטון החוק", אשר תומכי האליטות בינינו דואגים להציפנו בן, מסמאות עלינו את דעתנו? הלא כלל העולם הליברלי מריע לאותם צרפתים אמיצים שלקחו קלשוני עץ בידיהם ומצויידים באמונתם בדבר שלטון החופש והצדק קמו לקעקע את "שלטון החוק" המעוות של אז וטוב שכך. ואנו?
"על-מנת שהדמוקרטיה תחרב, כל שצריך הוא שאנשים טובים יחשו", אימרה זו קיבלה ממדים מפלצתיים בשנת 1933 למאה הקודמת כאשר גרמנים טובים החשו לנוכח "שלטון החוק" הגרמני והניחו למרצחי "המפלגה הסוציאל דמוקרטית" הגרמנית לתפוס את השלטון. גם בשנים שלאחר ההשתלטות ההיטלראית על השלטון הדמוקרטי, שהפכה טוטליטארית, כאשר כלל השופטים הגרמנים שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי בשם "שלטון החוק", לא היו רבים מבין הגרמנים "הטובים", שקמו למחות על הנעשה והשאר כבר היסטוריה.
מדינת ישראל כבר השתמשה פעם אחת ב"תותח הקדוש" לביצוע מעשה נבלה אשר הדיו עוד יהדהדו בינינו עשרות, אם לא מאות שנים נוספות. האם איננו צריכים להסב את "התותח הקדוש" המטאפורי, והפעם לעבר מטרה שאין ראויה המנה, כלפי היכלו האולטימטיבי של המשפח האליטיסטי הישראלי?
האם איננו חייבים לאחוז בקלשונות המטאפורים מעליות גג ומקומות אחרים נשכחים ולעלות ולקעקע את הבסטיליה שלנו על-מנת לכונן מהריסותיה מוסד הראוי לנו? האם נמשיך בדרכנו "התקינה פוליטית", הקלוקלת ונחזה בחורבננו הוודאי, באם אך נשב באפס מעשה?
מעין שקיעה לתוך אפתיה
