שתי כותרות בעיתונים הבוקר. האחת: חרדים התפרעו והציתו לשכת רווחה בירושלים במחאה על מעצר אם החשודה בהרעבת בנה. השנייה: חשש שמשקיע חרדי איבד עשרות מיליוני דולרים של לקוחותיו, חרדים גם הם. האם יש קשר בין הכותרות?

קשר מעשי – ודאי שאין. המתפרעים הם דלפונים מאנשי נטורי קרתא, בעוד המשקיעים הם בעלי הון מסוים מחסידי גור. אך יש קשר עמוק יותר, וגם לקח שעל הציבור הדתי-לאומי להסיק.

מדוע התפרעו החרדים בירושלים? נקודתית, הם זועמים על כך שהמשטרה הציונית (סליחה, הנאצית) עצרה מישהי משלהם. קל מאוד להתסיס את הרחוב החרדי. קצת פשקווילים מתלהמים, קצת שמועות, קצת עסקנים שלוחשים על אוזניהם של הרבנים, קצת פרחחים שאין להם מה לעשות – והיידה: נשרוף פחי אשפה, נזרוק חיתולים על שוטרים, נרביץ לצלמים.

מבחינה עמוקה יותר, זהו ביטוי לרצון החרדי – לא של כולם, אבל תמיד המיעוט עושה שרירים ורעשים – להפגין ניתוק מן המדינה. זוהי כמובן צביעות שאין כדוגמתה. גם אם החרדים הקיצוניים ביותר אינם נהנים מקצבאות ויש בהם אפילו שמסרבים לקבל מים מהעירייה ומהמדינה, הם עדיין נהנים מאוד ממגוון רחב של שירותים אחרים. הם הרי יוצאים ונכנסים דרך נמל התעופה בן-גוריון, משתמשים בכבישים ובבתי החולים (כמו אותה אם עצמה) ואפילו – רחמנא ליצלן – זוכים להגנתם של המשטרה ושל צה"ל. אבל צביעות היא לא משהו שמטריד את הקבוצות הללו, אשר בשמו של קיום המצוות עוברות על חילול השם, חילול שבת, מסכנות חיים ועוד כהנה וכהנה.

מכל מקום, הרצון – או לפחות ההצהרה – ברורים: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי". או בניסוח מודרני: אין לנו חלק בציונות ולא נחלה במדינה. הם ישתמשו בשירותי לשכות הרווחה, אבל ישרפו אותן ברגע בו הדבר ישרת את מטרותיהם. הם ייהנו מקופות החולים ובתי החולים, אבל ישמיצו אותם ויפגעו ברכושם ברגע בו ירצו לעשות רושם פנימי וחיצוני.

הפרשה של אותו מנהל השקעות דומה מבחינת הניתוק שהיא משדרת. ברחובות בני ברק ניתן לראות לא מעט מודעות קטנות ופרימיטיביות המודבקות על תחנות אוטובוסים ועמודי חשמל, והמבטיחות תשואות נפלאות. מי שאינם עובדים, או שלמצער עובדים רק באופן חלקי ובתמורה דלה, מתפתים לחלום שאפשר להמשיך ולשבת בבית המדרש (או סתם להתבטל) ועדיין לעשות "מכה". הוסיפו לכך את הבורות בענייני כספים וחוק – וקיבלתם מתכון בטוח לתרמיות.

כאמור, יש כאן לקח חשוב לציבור הדתי-לאומי ובעיקר לחלק החרד"לי (חרדי-לאומי). הציבור הזה הולך ומתנתק מן המדינה: מתיישב בשכונות משלו, דורש מצה"ל להתאים את עצמו אליו, נצמד לרבנים בכל עניין פעוט, רוצה הפרדה בין בנים ובנות כבר בגיל הגן, מעדיף את תלמוד התורה על פני "יפה תורה עם דרך ארץ". נכון, זה עוד לא הניתוק החרדי-קיצוני ואפילו לא קרוב אליו, אבל המסלול ברור – ומסוכן. מי שלא יתעורר כעת, ימצא את עצמו בעוד שנים לא רבות עם לשכות רווחה שרופות ועשרות קורבנות של תרמית.