אכילה אינטואטיבית

"אני אחרי אימון שחייה. אכלתי בננה, ואחרי כמה דקות שתי פרוסות עבות של אננס טרי. כעבור חצי שעה הרגשתי שאני עדיין רעבה ואכלתי פרוסת לחם מלא עם חצי אבוקדו קטן.

מאוחר יותר כמה חברות החליטו ללכת לשתות בירה ולאכול משהו. לא הייתי רעבה, אבל התחשק לי לשתות בירה והצטרפתי אליהן. שתיתי כוס בירה, ובסוף גם אכלתי ארוחה מלאה. היה טעים. החלטתי לא להרגיש אשמה. אחרי הבילוי הזה הייתי מלאה כל הערב. לא אכלתי כלום עד ששכבתי לישון בחצות".

שפת האכילה האינטואיטיבית מניחה, שכל אחד מאתנו יכול לזהות האם הוא רעב, למה הוא רעב, מה טעים לו, מתי הוא רוצה לאכול כמה ומתי עליו לסיים. היא מניחה שלכל אחד מאיתנו סולם רעב ושובע שהם שלו בלבד ואם נאכל מתוך הקשבה אליו, נגיע למשקל הגוף בו נועדנו להיות ברמה הגנטית. משקל זה אינו בהכרח המשקל בו אנחנו רוצים להיות, אבל הוא לבטח המשקל בו אנחנו יכולים לחיות חיים מלאים ובריאים ולאכול באופן בריא ומיטיב.

אכילה אינטואיטיבית מהי?

• אכילה מתוך הקשבה לקודים טבעיים של רעב ושובע המשתנים מאדם לאדם ומורים לנו מה לאכול, מתי להתחיל ומתי לסיים.

• אכילה מתוך בחירה חופשית לפי מגוון, טעם, הנאה ובריאות.

• אכילה משוחררת מאיסורים וייסורים, תחושות אשם או חרטה.

• אכילה המובילה אותנו למשקלנו הגנטי ומאפשרת לנו לשמור עליו.

• אכילה מתוך הנאה.

"הערב אני שומרת על הנכדים שלי. אני כבר יודעת שיש שם אינספור סוגים של קורנפלקס שאני כל-כך אוהבת... אבל אסור לי לאכול מהם. מוטב שאוכל שתי פרוסות לחם קל עם גבינה ולא אגע בקורנפלקס בכלל... טוב, אולי אקח רק חופן בשביל הטעם.

ערב, אני מגיעה לשמור על הנכדים שלי ומחכה שההורים שלהם יצאו כבר מהבית. כך אוכל לאכול בשקט ואף אחד לא יראה. שקט משתרר בבית. זה רק אני, הטלוויזיה והקורנפלקס שקורא לי מהמטבח. אני מתלבטת, מבטיחה לעצמי שאוכל רק קצת כי אני בכלל לא רעבה, אבל הקורנפלקס אינו מרפה. הוא קורא לי, מפתה, מזמין... רק קצת.

ואני נכנסת למטבח, לוקחת חופן וחוזרת לסלון. ושוב... ופעם נוספת... וכך אט אט מתרוקנת לה חצי קופסה. אין לי אוויר, אני תשושה, הבטן כבדה. מתחילות המחשבות הרעות: חסרת אופי, מטומטמת, חסרת כוח רצון, תראי איך את נראית, למה את לא יכולה לסגור קצת את הפה... מחר אוותר על ארוחת בוקר ואצעד שעה מסביב לשכונה".

[שרה בת 60]

בשנים האחרונות, בעקבות כישלון הדיאטות - העצמתה של מגפת ההשמנה מחד והעיסוק האובססיבי בגוף, בקלוריות ובמשקל מאידך - התפתחה גישה חדשה הממוקדת ב-well-being שלנו.

מדובר בתפיסה טיפולית, הצוברת תאוצה בקרב אנשי רפואה, דיאטנים וסוציולוגים. בבסיסה עומד הרעיון לשחרר את המטופלים משפת הדיאטה השוקלת הצלחה או כישלון בקילוגרמים, להתנתק מכללי הברזל של "מותר ואסור", ולהתמקד בהחזרת האכילה למצב נורמלי תוך רכישת שפת האכילה האינטואיטיבית.

שפה זו מניחה שכולנו נולדנו עם קודים טבעיים של רעב ושובע ולכן בבסיסנו, שפה זו מצויה בכל אחד ואחד מאיתנו. אלא שכבר בגיל צעיר, היא השתבשה ואנחנו איבדנו את הקודים הטבעיים הללו בהדרגה. (אם מתוך הדיאטות, אם מתוך חברת השפע, ואם מזה שכבר מגיל צעיר אמרו לנו מה לאכול וכמה וטרחו להודיע לנו שאנחנו בכלל לא יודעים למה אנחנו רעבים וכמה אנחנו צריכים לאכול).

שפת הדיאטה אם כן זו שפה הגורמת לנו לחשוב שתמיד הבחירות שלנו אינן טובות דיין, שאכלנו יותר מדי או לחילופין שבחרנו דווקא במאכל משמין או פחות בריא. זו שפה שמבלי לשים לב דווקא משבשבת את האכילה שלנו, מובילה אותנו לאכול דווקא את המאכלים המתויגים כאסורים, מכניסה אותנו למצבים של אובדן שליטה, התקפי זלילה ושוללת מאיתנו את ההנאה מהאכילה. והציני הוא שדווקא היא זו הגורמת לנו להשמין יותר. (95% מאלו העושים דיאטה משמינים).

מסקר שנערך עבור מותג תלמה מבית יוניליוור על-ידי חברת TNS בקרב 500 נשאלים בגילאי 65-18 עולה, כי 34% מהנשים כועסות על עצמן אם הגזימו באכילה, כ-30% מקזזות בארוחה או ביום הבא. לעומתן, 42% מהגברים מעידים כי הם אינם עושים כלום - אבל לא כולם - 27% מהם מוסיפים פעילות ספורט ו-22% מהם מקזזים בארוחה או ביום הבא. באופן כללי, התחשבנות על אוכל וקלוריות מטרידה 16.5% מהנשים.

שפת האכילה האינטואיטיבית נשענת על הטבע שלנו כבני אדם השונים זה מזה בצרכים, בתשוקות, ובכמויות האוכל להם אנחנו זקוקים. היא נשענת על-כך שהגוף שלנו זקוק למזון בריא ומגוון, אבל לא פחות מזה גם למזון מענג שאינו בהכרח בריא.

לא זו בלבד ששפת האכילה האינטואיטיבית אינה עוסקת בקלוריות, באוכל טוב ואוכל רע או בקילוגרמים. היא עושה שימוש תדיר במילים כמו כיף, רעב, טעים, משביע, בריא ומיהנה והרעיון המרכזי המונח בבסיסה אומר: "תאכלו בדיוק כמה שאתם צריכים כדי להיות שבעים ומסופקים".

בהתאם לכך, האכילה מנוהלת על-ידי מחשבות השואלות:

• האם אני באמת רעב?

• מה אני מרגיש שאני רוצה לאכול?

• כמה עליי לאכול כדי להרגיש שבע?

ומחשבות האומרות:

• אני ראוי ליהנות מהאכילה.

• אני בוטח בגוף שלי ואני מצליח לזהות מה טוב לו.

• אני עושה ספורט למען ההנאה שלי.

• אני בוחר את העוגה הטעימה ביותר בחנות.

• המשקל אינו מהווה מדד לערכי.

• אני אוכל מזון טעים לפי הצרכים, הרצונות והתחושות שלי.

• אני רעב לאוכל חם.

• בא לי לפצח גרעינים.

שתי גישות עיקריות קיימות כיום בעולם לטיפול בבעיית ההשמנה, ולכל גישה שפה משלה:

האחת, גישה ממוקדת משקל, המתייחסת להורדת משקל כתנאי חיוני לבריאותנו (להלן - פרדיגמת הדיאטה). גישה זו מיוצגת על-ידי שפת הדיאטה.

הגישה האחרת, ממוקדת well-being, ועל-פיה העיסוק במשקל כמטרה או כאמצעי פוגע בנו ומעצים את תופעת ההשמנה. גישה זו מיוצגת על-ידי שפת האכילה האינטואיטיבית.

פרדיגמת הדיאטה מניחה שכל אחד יכול לרדת במשקל ולשמרו. שהרזיה היא תולדה של הרבה כוח רצון ומשמעת עצמית ואם רק נעשה "שינוי באורח חיינו" נוכל להגיע למשקל בו אנחנו חפצים.

מתוך תפישה זו, התפתחה שפת הדיאטה שהיא שפה ביקורתית ונוקשה, הדואגת לעורר בנו רגשות אשם ושיפוטיות. זו שפה שבמילון שלה קיימות בעיקר המילים אסור, מותר, קלוריות, רזה, שמן, צריך, פחד, אשם, מחר דיאטה, אובדן שליטה וכעס. זו שפה של משקל המנוהלת מתוך ספירת קלוריות, הגבלות והיצמדות לחוקים המורים לנו מה לאכול, מתי וכמה.

כאשר הרעיון העיקרי המונח בבסיסה: "תאכלו כמה שפחות". את האכילה שלנו בשפה זו מנהלות אותנו מחשבות טורדניות האומרות לנו, מה לאכול, מתי ואיך להרגיש:

• אסור לי לאכול כי זה משמין.

• ממחר דיאטה.

• אני צריך להפסיק לאכול.

• איזה חלש אופי וחסר כוח רצון אני.

• אני מת לאכול עוגה אבל אסור לי.

• איך אני נראה, אם רק הייתי יורד 5 ק"ג.

• סיימתי את מכסת הקלוריות היומית שלי אבל אני עדיין רעב.

• איך אני עושה זאת לעצמי.

• אני פשוט אפס.