חוק הנכבה כמהלך הגנתי

אין לראות באישור "חוק הנכבה" על-ידי ועדת השרים לענייני חקיקה מהלך תגובתי לאירוע נקודתי, אלא חסם נוסף מול מתקפת הסיעות הערביות וגורמי שמאל קיצוני שנועדה לקעקע באופן שיטתי את הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת יהודים. כשנציגי ההנהגה של ערביי ישראל סימנו את ייעודם הלאומי והפוליטי כהסבת מדינת ישראל למדינה דו-לאומית או למדינת כל אזרחיה, חובה על נציגי הציונות בכנסת לבלום בכל אמצעי חוקי את המגמה הזאת.

חוק הנכבה נועד לסמן קו אדום בין זכויות הגדרה לגיטימיות של מיעוטים, לבין עיקרון נאמנות בסיסי מזערי הנדרש מאזרח מכל סוג שהוא למדינתו. ההיגיון של "האדם הסביר" אומר שאינך יכול להגדיר את המדינה שלך כאסונך. אזרחים הרואים בהקמת מדינתם אסון אישי ו/או לאומי מציבים עצמם בעמדה בעייתית ומחזקים את אותו הזרם בדעת קהל שתוהה על נאמנותם. ייתכן שחקיקה כזאת איננה שגרתית, אך מול התנהגות קיצונית נוצרת חקיקה קיצונית.

אין להטיל ספק בנאמנות הרוב המכריע של ערביי ישראל למדינה – אך יש בעיה רצינית עם נציגיהם בכנסת וחלק מראשי הנהגתם האחרים. השאיפות של הנהגה זו מגולמות בטקטיקה העקבית שננקטת על ידם. הקו שמוביל השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, מבוסס על תעמולה זדונית שבבסיסה שני מרכיבים – שיכתוב ההיסטוריה של ארץ ישראל באמצעות הצהרות נלעגות שעומדות בסתירה והתעלמות מכל בסיס היסטורי וממצא ארכיאולוגי. בהבל פיו שולל השייח' עובדות שאין עליהן ערעור בקרב אנשי התרבות בעולם.

המרכיב השני בתעמולה של סלאח הוא הקביעה שכל גרגר אדמה בארץ ישראל שייך לאיסלאם. "אנו מזכירים בפעם האלף כי כל ההר עליו עומד מסגד אל-אקצה כולל כל מה שמעל ומתחת לקרקע שייך באופן בלעדי מאז ומעולם למוסלמים ולאף אחד אחר אין שום זכות על גרגר אחד של קרקע שם". אימרה זו מפיו של ראאד סלאח מהווה את משפט הדגל של התנועה האיסלאמית בישראל.

נאמנים לתפיסה זו, קובעים מנהיגי הציבור הערבי בכל התבטאות רשמית, כי טיעוני היהודים על קיומם בעבר של בתי מקדש על הר הבית הינם סילוף היסטורי מוחלט, וכי אין לכך כל הוכחה ותיעוד. על זה נאמר הפוך על הפוך.

גם "המתונים" יותר בקרב ההנהגה החילונית כמו הד"ר אחמד טיבי שמתאמץ (ולא בהצלחה יתרה) להישמע פרגמאטי ומתון, לא מצליח להסתיר את הזדהותו המוחלטת עם הקו הלאומני החותר תחת אושיות המדינה היהודית. מאחר שהד"ר טיבי הוא אדם מעשי, מעלליו מעפילים על התבטאויותיו. כשנערך בנסיכות קטר "כנס דוחא" הופיע הד"ר לכנס בראש המייצגים את "פלשתין", בנפרד למשלחת הישראלית. הד"ר טיבי הוגדר בהזמנה שקיבל "חבר בכנסת הישראלית". לקראת הבחירות לכנסת, חבר ד"ר טיבי עם רשימת רע"מ בראשות איברהים סרסור וייצר את "רע"מ-תע"ל".

סרסור, שותפו של טיבי, מחזיק באידיאולוגיה פוליטית דתית קיצונית. סרסור הצהיר כי השתתפות מפלגתם בבחירות לכנסת אינה מבטלת את האידיאולוגיה שלהם לפיה "השלטון על האדמה, או לפחות על האדמה הערבית והמוסלמית, צריך להיות שלטון איסלאמי המונהג בידי חליפה". מיותר לציין כי כל שטח ישראל נחשב בעיניהם לאדמה איסלאמית. ד"ר טיבי ציין לאחר האיחוד כי המפלגה החדשה הינה "הרשימה החזקה ביותר בציבור הערבי...".

תמיכה מלאה וגורפת מתקבלת לעניינם של האידיאולוגים הערביים מהמחנה השמאלני הקיצוני (פחות או יותר). מחנה זה, המזדהה עם הפלשתינים, פועל ללא לאות לטובת "זכויות האדם" של הצד הפלשתיני, תוך הטחת ביקורת חריפה וחד-צדדית על מדינת ישראל. גורמים שונים במחנה זה שוללים את הציונות כבסיס אידיאולוגי לקיום המדינה ולתפישתם, יש להפוך את ישראל ממדינת היהודים ל"מדינת כל אזרחיה".

כביטוי מסוים לגישה הזאת ניתן לראות בהחלטה של שרת החינוך בשנת 2007 להכליל בספרי הלימוד של בתי הספר הערביים את המושג "נכבה", לצד הפרשנות הערבית למושג הזה הרואה בהקמת המדינה כאסונם של ערביי ישראל. במקביל ומזה שנים, מציינים ערביי ישראל את יום הנכבה, "אסונם הלאומי", ביום העצמאות של מדינת ישראל.

על-רקע הקצנתה של הנהגת ערביי ישראל, אין לתמוה על התגברות החשש והחשד בקרב הציבור היהודי כלפי התושבים הערבים. הרעיון שקבוצת תושבים רואה במדינה שבה הם אזרחים כאסונם הלאומי – אבסורדי ובלתי נסבל.

יש לראות בתמיכה של ועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת החוק שיאסור לציין את יום העצמאות של ישראל כיום אבל או צער - ניסיון לבלום את הסחף המסוכן של ערביי ישראל להזדהות ופעולה כנגד ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ולא כמהלך שנועד לפגוע בהגדרה עצמית לגיטימית של תושביה הערבים. ייתכן מאוד שהתמיכה הזאת היא לצערנו בחזקת מעט מדי ומאוחר מדי.