שנת התשס"ט העומדת להסתיים ב"קול תרועה גדולה" נמנית כשנה פשוטה, שנה רגילה ועל כן, מספר פרשיותיה גדול ממספר שבתותיה וכדי ליצור "תיאום מספרים" חז"ל תיקנו "פרשיות מחוברות", כלומר: פרשיות שנקראות יחד, למשל: מטות - מסעי וכו'.
פרשת השבוע היא "פרשה מחוברת", קרי: פרשת "נצבים" [המונה 40 פסוקים] ופרשת "וילך" [30 פסוקים] נקראות כאחת ובמחובר. כמו-כן, יש לציין שלעולם, שתי הפרשיות הנ"ל נקראות לפני ראש השנה והפטרתן היא השביעית והאחרונה מ"שבע דנחמתא".
על-אף היותה פרשה קצרה, פרשה זו כוללת עושר ומגוון מדהים של רעיונות, כגון: כינוסם של כל ישראל "לפני מותו של משה" כדי לכרות עימם את "הברית השנייה והנוספת" עם האלוהים כדכתיב: "אשר ציווה ה' לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית (הראשונה) אשר כרת איתם בחורב", עניין "הבחירה החופשית" כשמצורפת לזה הצעתו האולטימטיבית של משה רבנו לבחור "בחיים ובטוב" כדכתיב: "ראה נתתי לפניך, היום, את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים...", עניין התשובה והגמול ועוד.
עניין התשובה פנים והיבטים רבים לו. תורת ישראל על נביאיה וגדוליה, הוגיה ופרשניה לאורך כל "ימות עם עולם" עסקו בכך רבות ואין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט. אולם, בעזר ה', נוסיף עוד היבט חשוב וחיוני בעניין התשובה ושניתן ללומדו מ"סמיכותם של שני עיניינים בפרשתנו: עניין "כריתת הברית" ועניין "התשובה" ובהתבסס על עיקרון ידוע בדבריהם של חז"לנו [מסכת ברכות י']: "דורשין סמוכין בכל מקום", כדלקמן -
כריתת הברית בין הקב"ה ובין עם ישראל בהקהל ובמצב של ביחד בבחינת "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם", כמו גם "בין האדם (הפרטי) וקונו", היא היעד והתכלית של עניין התשובה וכמאמרם של חז"ל על הפסוק: "ושבת עד ה' אלוהיך", אפילו "עד כסא הכבוד". לנו אין כל ספק, שבמעמד נשגב ומרומם זה האווירה מחושמלת ומחשמלת. במעמד כזה נמצאות וקיימות אנרגיות ועוצמות רוחניות אדירות ממדים שהאדם הפשוט אין לו את היכולת והכוח אפילו לשער את עוצמתן. וכוחן יפה וגדול שבעתיים כאשר בתוך המעמד משולבים ערכים נשגבים ואשר הם חיוניים למהותו ולקיומו של העם היהודי, כמו למשל: אחדות דעים, ערבות הדדית, אחריות גלובלית וכיו"ב.
אחדות ישראל כבסיס לנושא התשובה מופיע במקרא במספר מקומות והסיפור שיובא להלן יוכיח זאת "הלכה למעשה". ומעשה שהיה, כך היה: תחת ידה של האימפריה המצרית הקשה והאכזרית והנוראית המיעוט היהודי שועבד קשות במשך 116 שנים [מתוך 210 שנים] בגין סיבות שונות כפי שמעידה תורתנו הקדושה: "ויעבידו מצריים את בני ישראל בפרך. וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה...". דפוסי ההתנהגות של המשעבדים כלפי המיעוט המשועבד היו דפוסי התנהגות קלאסיים של רודנים ועריצים, כמעט בכל אתר ואתר והתבטאו באכזריות, ברוטאליות, שנאה תהומית, רצח עם (=ג'יינוסייד) וכו'. מצבו הכללי והכלכלי, כמו גם מצבו הדתי והרוחני של המיעוט היהודי המשועבד היה "על הפנים" עד כדי ירידה ל"דיוטא התחתונה". חז"ל הטיבו לבטא זאת בלשונם הקדושה והמליצית בקובעם ש"במצריים ירדו ישראל למ"ט שערי טומאה". ואפילו הכי, הם נגאלו ואף זכו למכורה משלהם ושר כינוייה במקרא הוא: "ארץ זבת חלב ודבש".
אחת מן הסיבות העיקריות לגאולת המיעוט היהודי ממצרים הייתה "המהפכה הרוחנית" הקולקטיבית ואשר ביטויה המעשי היה "חזרה בתשובה". מציאות רבולוציונית ואמפירית זו התרחשה רק לאחר שהמיעוט היהודי קיבל על עצמו לפתוח בתהליך של איחוד/אחדות, קואופרטיביות ושיתוף פעולה והתלכדות לחטיבה אחת כדברי המדרש הנפלאים והמחכימים [תדא"ר כ"ג]: "כשהיו ישראל במצריים, נתקבצו כולם וישבו יחד. ומשום שהיו באגודה אחת כרתו (=הסכימו) ואמרו: שישמרו ברית אברהם, יצחק ויעקב, שיעשו גמילות חסדים, שיהיו נימולים, שישמרו שבת, שלא ילבשו בגדיהם, שלא ישנו שמותם ושלא ילמדו את לשונם...
אנו תפילה שהקב"ה שבימי הדין והמשפט הקרבים עלינו לטובה הקב"ה "יוציא לאור דיננו" בחסד וברחמים ושיעניק לנו, ברוב חסדו וטובו, את היכולת, המסוגלות והכוח ליצור מציאות של "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם..." מתוך: אחדות, ערבות הדדית ואחריות גלובלית ועוד. ומי ייתן, שכולנו נעלה "בדרך העולה בית אל" בתשובה שלמה, בתשובה "שמגעת עד כסא הכבוד", ועד בכלל. ודו"ק.
[המאמר מוקדש לעילוי נשמתו הקדושה והטהורה של דודי, היקר באדם, ר' שלמה אבן סליימאן זצ"ל במלאת "פקידת שבעה", בשבת קודש פרשת "נצבים וילך". דודי, ר' שלמה זצ"ל נסתלק ל"ישיבה של מעלה" (לאחר שנזדכך בייסורים קשים) "כי ניצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארון הקודש": איש תם, ישר דרך וירא אלוהים, עובד ואוהב ה', רעייתו ובני ביתו, כמו גם כל אדם, בכל מאודו, אונו וכוחו. משכים ומעריב. תלמיד חכמים ושוחר פתחם והגותם ותמיד היה ניצב והולך בדרך "העולה בית אל" בדייקנות ובמסירות, בהלכות ובהליכות, כמו גם בדפוסי ההתנהגות, מתוך: שמחה, אחדות וערבות הדדית. ת.נ.צ.ב.ה.]
