"לתת" רוצים לקחת

במציאות אין "ביטחונות תזונתיים" – עליך לפעול על-מנת לייצר, להמציא, לפתח ולקדם את הרווחה הכלכלית שלך ושל היקרים לך. התביעה להפוך את ה"ביטחון התזונתי" לזכות ולהפקיד את מימושה בידי המדינה – לא רק שאינה מבטיחה ביטחון כלכלי, אלא אף מובילה להתגברות העוני ולאובדן החירות. אם לאנשים יש "זכות" לתוצרי עבודה (ובמקרה זה – מזון) שאותם לא הם ייצרו, הרי שיצרניהם של התוצרים האלה מאבדים את זכותם לרכושם ולחירותם. האם יש זכות להרוס זכויות של אחרים ולשעבדם?

לפני כמה עשורים הגיע לידי מכתב מצהיב שהתגלה במרתפי ספרייה באוניברסיטה העברית על ההסכמה לכינון "מדינת רווחה" - אותו כתב אוהב חירות עלום לידידו. וכך בין היתר כתב: "מדינת סעד מובילה בהכרח לאובדן החירות ולשעבוד האדם. זאת, משום שפעולותיה של מדינת הסעד אינן חד-פעמיות, ולא די בהסדרים חד-פעמיים כדי להשיג את אידיאל 'מדינת הרווחה'".

מצב זה, מסביר הכותב, נובע מכך שאידיאל הרווחה מצריך פעולה מתמדת, כשפתרונה של כל אחת מן הבעיות "שבדרך" אין בו כדי לקדם את האידיאל הנכסף, אלא להיפך – הוא מרחיק אותנו מחירותנו, ולו רק מכיוון שאין לאיש מאיתנו הגדרה ברורה וחד-משמעית למונח "רווחה". זהו מסוג המונחים היחסיים, שאפשר לומר עליו מה שאומרים בבדיחות הדעת על המונח "אופק" – דבר שככל שאתה מתקרב אליו, כך הוא מתרחק ממך ולעולם אין רגליך נוגעות בו.

ממשיך הכותב: "במדינת סעד המדינה מקבלת על עצמה יותר ויותר תפקידים שקודם לכן האדם מילא באופן עצמאי. כתוצאה מכך מתרכז בידי המדינה כוח עצום, והוא גדל והולך עם ההכתבה הנמשכת של תפקידיה. לכאורה, כל אחד מתפקידים אלו הוא לגיטימי ותורם לרווחה הכללית של האוכלוסיה, אך הצבר התפקידים בידי המדינה מביא לריבוי השימוש בכוח כפייה ממלכתי, ובהכרח גם להתפוררות החברה החופשית. מדינת הסעד דואגת לאדם מן העריסה ועד לקבר, אבל הדאגה הזאת נקנית במחיר של שלילת החופש שלו. האדם מתרגל לעובדה ש'האח הגדול' דואג לו והוא אינו צריך ליזום ולהשתדל.

"...ידידי היקר, לא אסתיר מפניך את חזון הבלהות האוחז בי, כל עת שאני חושב על אותה מדינת סעד של העתיד. ריכוז שירותים רבים בידי המדינה והפיכתם למונופוליסטיים – או כמעט מונופוליסטיים, יפקיד בידי המדינה כוח שאין לאזרח שום הגנה מפניו לשם ביצוען של תוכניות סעד בהיקף גדל והולך, יילך ויתגבר מנגנון פקידותי עצום, אשר יבלע את מירב הכנסות המדינה לשם החזקתו ואף הרחבתו. עול המיסים על האזרח יילך ויכבד, בעוד האזרח יהיה ער ומודע כי רוב הכספים לא מיועדים להגדלת הרווחה, כי אם לאחזקת המנגנון המופקד על הרווחה. כלום בתנאים אלה סבור אתה שהאזרחים ירצו לעבוד, ליזום, להתאמץ, ביודעם כי פרי עמלם מועבר לקופתו של מנגנון מנופח הולך? אני חוזה קיפאון ואף נסיגה בכל תחומי הפעילות הכלכלית, שלא לדבר על המנגנון הבירוקרטי הצומח ו'אוכל' את מיסי הציבור.

"ובאשר למשטר – הוי איך נשתנו פניו לבלי הכר! איך נתעוות בהדרגה! הן לשם ביצוע תוכניותיך לסעד ולרווחה, תזדקק לתכנון – לתכנון מקיף וכולל יותר ויותר ככל שתגדל מידת מורכבותן של המטרות! והלא תכנון פירושו ריכוזיות, וריכוזיות היא מילה נרדפת לרודנות – ואילו רודנות, מה בינה לבין משטר חופשי? רצית להבטיח לאזרחיה של מדינה חופשית 'חופש ממצוקה', והפכת אותם לנתינים במשטר רודנות, שזולת אותו 'חופש ממצוקה' אבדה להם החירות".

ארגון "לתת" מתגאה באתר האינטרנט שלו ביעילות מרשימה ומצהיר כי 95 אחוזים מכל תרומה משמשים בפועל למטרה שלשמה נתרמה. אם כך, מדוע להפוך את היוצרות? האמנם באמת נבקש כי 95 אחוז מכספנו יממן מנגנון מנופח?

מדינת ישראל כבר הייתה בסרט הבלהות הזה של מנגנונים ממשלתיים מנופחים השולטים על כל פעולה של האזרח, עוקבים אחריו ו"דואגים" לרווחתו, מנגנונים שהובילו לביצת שחיתות ושוק שחור רחב מימדים. האם אנו באמת מעוניינים לחזור בכל עניין הקשור ברווחתנו לתורים היגעים ובסופם לשבת מול עיניו המזוגגות של פקיד חסר עניין?

נכיר תודה והערכה לאנשי ארגון "לתת" על פעולתם ההתנדבותית לקידום מטרות הראויות בעיניהם ובעיני התורמים להם מרצונם החופשי. שימשיכו לתת ולפעול לקידום דמות החברה הראוייה בעיניהם, אך אנא, שלא ייקחו מאיתנו את החופש לבחור את הראוי בעינינו לתת כאנשים חופשיים.