זיכרונותיה של העיר הסוציאליסטית-יהודית הראשונה

לא הייתה זו הפעם הראשונה בה ניצב היישוב בפני חלופה ממשית להתיישבות יהודית מחוץ לגבולות הארץ. כמה שנים לפני ההכרזה על "המולדת היהודית-סוציאליסטית החדשה", ב-1926, הוכו היישוב והתנועה הציונית בהלם, כשוועידת אוז"ט (החברה הסובייטית ליישוב היהודים על האדמה) הודיעה כי בכוונת השלטונות הסובייטיים להקים רפובליקה יהודית בחצי האי קרים (אז – חלק מן הרפובליקה הרוסית, היום – אוקראינה). ההלם התחלף בבהלה של ממש, כאשר נודע כי המיזם הסובייטי זוכה לאהדה ברחבי העולם היהודי. עזיבתה לקרים של קבוצת חברי גדוד העבודה בראשות מנחם אלקינד, אחד ממנהיגי הגדוד, רק חיזקה את החששות. אין פלא אפוא, כי עם היוודע דבר כישלונו של הפרויקט, נשם מרבית היישוב לרווחה. זו אולי גם הסיבה לכך. שהידיעות בדבר ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן נתקבלו ביישוב, למוד לקחי העבר, בספקנות רבה. גם התעניינותם של חוגים יהודיים ברחבי העולם לא נתפרשה כסכנה קיומית עבור יהודי הארץ.

המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) עשתה רבות להגדלת מספר העוזבים לבירוביג'אן. פעילותה, אשר הוסוותה בין היתר באמצעות פעילות "האגודה לידידות עם ברית-המועצות", הביאה לעזיבתם של כ-150 איש, רובם – מן מזוהים עם המפלגה עצמה. בשלב מסוים, פק"פ אף נאלצה להגביל את זרם העוזבים מבין חבריה, פן תיוותר בלא ה"קאדרים" היהודיים, דבר העלול לשחק לטובת הציונים.

אולם אין לומר כי היישוב התעלם לחלוטין מן התעמולה למען ההתיישבות בברית-המועצות. מדי פעם פורסמו בעיתונות של היישוב ידיעות אודות הנעשה במחוז, ובמחצית הראשונה של 1933 התפרסמה בעיתון "דבר" סדרת כתבות על מצבה העגום של בירוביג'אן מפי "פועל ארץ-ישראלי" שהצליח לשוב ארצה. הכתבות פורסמו בעילום שם, אך שמואל דותן במחקרו המאלף אודות הפק"פ ("אדומים – המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל", כפר-סבא, 1991) הצליח לחשוף את שמו של הכותב – ישראל לוין, אחד מאנשי הפק"פ.

קשה לומר, מה הייתה מידת האמת בדבריו ומה בהם נועד לתרץ את ה"עזיבה" ואת ה"חזרה", אולם חלקים מסוימים ביישוב לא חדלו להתעניין בגורלם של תושבי החבל, הגובל ממזרח במנצ'וריה הסינית, שהרי באותה תקופה רק בשני מקומות בעולם פעלו היהודים במרץ למען בניין חברה סוציאליסטית – בארץ-ישראל ובברית-המועצות (ובתוכה גם בבירוביג'אן).

כפי שמספר מרדכי נמיר בספרו "שליחות במוסקבה" (1971), עם בואם למוסקבה בשנת 1948 נפגשו אנשי הצירות הישראלית עם כמה מן היורדים אשר התגוררו במחוז היהודי, ומפיהם נודע להם, כי במקום מתגוררת קבוצה של יוצאי הארץ המקיימת מפגשים, וחבריה אף משוחחים לעתים בעברית.

האלבום "באוהאוס בבירוביג'אן", המוקדש לתולדותיה של ההתיישבות היהודית בבירוביג'אן וכתוב בשלוש שפות: אנגלית, עברית ורוסית – נחלק לשלושה: סקירה היסטורית מקיפה על החבל היהודי האוטונומי, דיון בהשפעת סגנון הבאוהאוס על הבנייה בבירוביג'אן ובארץ-ישראל, ומדריך לאתרים היהודיים במחוז היהודי האוטונומי. החלקים הראשון והשלישי, שלמרבית תוכנם אחראי בוריס (בער) קוטלרמן – חוקר תרבות היידיש מאוניברסיטת בר-אילן, אשר פרסם בעבר שורת מחקרים על "המרחב היהודי" בבירוביג'אן – משלימים למעשה זה את זה ומציגים תמונה עדכנית של הזכר המוחשי האחרון לתוכניות ההתיישבות היהודית בברית-המועצות. החלק השני הוא מעין חוליה מקשרת, המציגה מכנה משותף ובלתי ידוע עד כה בין תל אביב לבירוביג'אן.

מאחורי הסיסמאות האידיאולוגיות והפוליטיות איכלס החבל לפחות 50 אלף יהודים, שהגיעו אליו לא רק בצו המפלגה, אלא גם מרצונם החופשי. אומנם מתן השמות ביידיש לא היה תופעה יוצאת דופן בברית-המועצות, וגם מושבות יהודיות רבות באוקראינה ובקרים זכו לשאת שמות יהודיים (ביידיש, ובתקופה מסוימת אף בעברית). אולם, בניגוד לאזורים אחרים, בבירוביג'אן לא היו כמעט שמות רוסיים, אלא בתקופה מאוחרת יותר (במחצית השנייה של שנות ה-30' התחולל באזורי ההתיישבות היהודיים בברית-המועצות מהלך של דה-יידישיזציה, תחילה באוקראינה ובקְרים ומאוחר יותר גם בבירוביג'אן עצמה). השמות הרוסיים במקום הומרו בשמות יידיים, ורק השמות שניתנו בשפות השבטים המקומיים (לרבות הנהרות בירה וביג'אן) נותרו כפי שהיו, בהיותם מעין מורשת תרבותית "שהועברה ליהודים מבעליהם הקודמים של חבל ארץ זה", כלשון קוטלרמן.

חלקו השני של האלבום, הדן בבאוהאוס, נכתב בעיקרו על-ידי האדריכל התל אביבי הוותיק, שמואל יבין, וכן על-ידי יוסף ברנר. חלק זה כולל גם מסמכים אותנטיים וקטעי מכתבים המציגים את מאווייו של האיש, שהותיר את חותמו על בכירי האדריכלים בארץ מזה ועל סגנון הבנייה בבירוביג'אן מזה: האדריכל השוויצרי הנס מאייר (Hannes Meyer), שעמד בסוף שנות ה-20' בראש בית הספר לעיצוב "באוהאוס" בדסאו, גרמניה. מאייר שיתף פעולה בשנות ה-30' גם במפעלי בנייה סובייטיים אדירים נוספים– במוסקבה ומגניטוגורסק.

בעת ביקורו הראשון בברית-המועצות, התלוו למאייר גם כמה מתלמידיו, ביניהם אריה שרון, העתיד להיות אחד מאדריכליה הבכירים של ישראל. בזיכרונותיו מעיד שרון כי מאייר שידלו להצטרף אליו גם בנסיעתו השנייה והממושכת לברית-המועצות (בשנים 1936-1930), אולם שרון סירב ובחר לשוב לארץ-ישראל. לארץ הגיעו גם תלמידיו האחרים של מאייר: שלמה ברנשטיין, שמואל מסטצ'קין, חנן פרנקל, מוניו גיתאי-ויינראוב ואדגר הד (הכט). מאייר אומנם לא זכה להוציא את רעיונותיו אל הפועל בבירוביג'אן, מסביר שמואל יבין, אך הגיגיו שימשו את הבאים אחריו. קווי דמיון ניתן למצוא גם בין תוכנית הבנייה שהגה מאייר עבור בירוביג'אן לבין תוכנית הבנייה של באר-שבע בראשית שנות ה-50', שנהגתה על-ידי אגף התכנון במשרד ראש הממשלה הישראלי, בניהולו של אריה שרון.

וכך, האלבום "באוהאוס בבירוביג'אן" – הן מבחינת המידע שבו והן מבחינת מבחר התצלומים והמסמכים המוצגים בו, הוא יותר מסתם קטלוג.