כאשר האדריכלים הישראלים של אוסלו נדרשו לעצור את התהליך, בגלל טרור והפרות חוזרות ונשנות של ההתחייבויות הפלשתיניות, הם התעלמו מהביקורת ומהעובדות, "בנימוק", שאסור לעצור את התהליך. הם הבליגו והשלימו עם "המצב הזמני", כדי לסייע ל"ערפאת המתון" לגבור על הקיצונים של החמאס והג'יהאד, למען "הפשרה ההיסטורית", המובטחת על ידם. עצימת עיניים, סלחנות לא רציונלית, וסניגוריה אוטומטית להצלתו של ערפאת, על-ידי שותפיו הישראלים להסכמי אוסלו, הם האשמים למציאות המדממת והמטורפת בה אנו נמצאים, בגלל אמונתם העיוורת והנאיבית בקונספציה שגויה הקרויה אוסלומניה.
יוזמי ומעצבי אוסלו, הֶשלוּ את עצמם, הונו את תבונתם, הטעו את כולם, ולא עצרו כדי להודות בכישלונם, למרות העובדות וההוכחות של מבחן התוצאה, הקובע שאוסלו היה הימור היסטורי טראגי, של חלום נאיבי ולא ריאלי. "תעשיית השלום" של אוסלו פירנסה לאורך שנים קבוצת פוליטיקאים, פרשנים, מומחים, עיתונאים ושאר אנשים טובים, שכולם ביחד יצרו תקוות ואשליות, שהובילו לבסוף לתוצאות הרסניות.
נכשלנו כשהאמנו לערפאת, שהבטיח במכתבו ל
יצחק רבין, ב-9 לספטמבר 1993, ערב הכרתה של ישראל באש"ף, את הדברים הבאים: "אש"ף מתחייב לתהליך השלום וליישוב הסכסוך בין הצדדים בדרכי שלום, והנושאים הנוגעים להסדר ייפתרו במשא-ומתן". הבטחה זו ורבות אחרות מסוגה, ניתנו על-ידי ערפאת, במהלך "תהליך השלום", אך נעלמו כלא היו.
נכשלנו, כאשר האמנו כל פעם מחדש, הן להבטחות השלום והן לנאומי האלימות וההסתה שלו בתמיכה לשאהידים ולג'יהאד, תוך הסבר נאיבי של הונאה עצמית, כי המדובר ברטוריקה רק לצרכים פנימיים.
נכשלנו מאחר שלא האמנו לאסטרטגיה הקבועה של ערפאת, שחזר ואמר בכל ההזדמנויות של ההתכנסויות הפנימיות כי הסכמי השלום, עליהם חתם עם ישראל מאז 1993, אינם אלא הונאה טקטית, שמטרתה להביא בסופו של התהליך לחיסולה של המדינה היהודית. "אנו מתכננים לחסל את מדינת ישראל ולהקים מדינה פלשתינית טהורה" (הדברים נאמרו בפני 40 דיפלומטים ערבים בשטוקהולם ב-30.1.96. דברים דומים אמר בפגישה סגורה עם מנהיגים מוסלמים בדרום אפריקה ב-10.5.94).
נכשלנו מאחר שלא רצינו להאמין ל"תורת השלבים" שאימץ אש"ף, מאז יוני 1974. אסטרטגיה שקבע ערפאת, לפיה יש להסכים לחתום על הסכמי ביניים עם ישראל, במסגרת "תהליך השלום", כדי לקבל שטחים, להתבסס בהם ולבנות את תאי הטרור, ואחר כך להפעיל את תורת "הטרור בשלבים", לשם קבלת ויתורים והישגים נוספים מישראל, בדרך ל"שחרור השלם של פלשתין" (הדברים נאמרו פעמים רבות בתקשורת בעולם הערבי: ברדיו מונטה קרלו, בעיתון אל-חיאת בלונדון, בטלוויזיה ESL בקהיר, בטלוויזיה ENTV באלג'יר, בטלוויזיה MBC בלונדון, ברדיו קהיר, בסוכנות הידיעות למזרח התיכון ועוד).
נכשלנו מאחר שעצמנו עיניים ולא האמנו לדבריו של פייסל חוסייני המנוח, שגילה כי הסכמי אוסלו הם "סוס טרויאני", שנועד לא לשלום, אלא כדי לקדם את המטרה האסטרטגית של אש"ף - "פלשתין מנהר הירדן ועד הים התיכון".
נכשלנו מאחר ששתקנו, השלמנו ולא הגבנו, בזמן אמיתי, לפיגועים, להסתות ולהפרות כל ההסכמים מצד ערפאת והפלשתינים, בטענה הנאיבית של הונאה עצמית שאסור לפגוע "בתהליך".
נכשלנו מאחר שקיבלנו בהשלמה וללא תגובה את האסטרטגיה של ערפאת, שהייתה שילוב טקטי מתוחכם ומניפולטיבי של טרור ודיפלומטיה. הסתה ותמיכה בג'יהאד וברצח יהודים ללא הבחנה, באמצעות שיתוף פעולה עם החמאס והג'יהאד, ו"מסעות שלום" דיפלומטיים, ברחבי העולם, באמצעות אנשי הממסד של הרש"פ, כביכול המתונים.
נכשלנו כאשר האמנו, שיש סיכוי ותועלת להביא לסיום הטרור והסכסוך, באמצעות הסמינרים, המפגשים והכנסים האקדמיים, עם האינטלקטואלים הפלשתינים, שהתקיימו בכל בירות העולם, והפכו לתעשיה עקרה של "תיירות השלום", שהפיקה כותרות ואשליות ללא שום תוצאות חיוביות.
נכשלנו כאשר האמנו ש"איפוק זה כוח", ולכן יש להימנע מתגובות קשות, בעקבות הפיגועים והרציחות, דבר שיביא למתינות פלשתינית ולמחמאות אירופיות. נכשלנו שהאמנו בנוסחה לפיה "יש להמשיך בתהליך המשא-ומתן לשלום, כאילו אין טרור, ולהילחם בטרור, כאילו אין תהליך שלום". עוד להטוט לשוני שבצידו כישלון מבצעי ודאי.
נכשלנו כשהאמנו שאת מנהיגי מפלגת העבודה, הפלשתינים לא ירמו, בזכות הפתיחות והנדיבות שלהם, לוויתורים מפליגים, לטובת התביעות שלהם. ואולם התברר שאפילו העמדה המתונה ביותר בקרב הפלשתינים אינה משלימה עם קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. אפילו השמאל השפוי, הבין לבסוף שהושטת היד הנדיבה שלו, לא נענתה ביחס מקביל של הפלשתינים.
נכשלנו כי האמנו ל"רפורמות הדמוקרטיות" ברש"פ, שיובילו לבחירתו של מנהיג שיהיה, משיח פלשתיני, שיסכים לשכנע את עמו ללכת לוויתורים ולפשרה טריטוריאלית עם ישראל. מבחן התוצאה מראה פעם נוספת, שאין הבדלים אידיאולוגיים בין אבו עמאר, אבו מאזן ואבו עלא. הסרבנות והקיצוניות הפלשתינית, להסכים לפשרה עם הציונים והיהודים נמשכת מאז הסירוב להצעת החלוקה ב-1947, דרך החלטות חרטום ב-1967, בסירוב להשתלב ביוזמתו של סאדאת לשלום עם ישראל, כאשר כינו אותו בוגד. בגידתם בכל התחייבויותיהם בהסכמי אוסלו, ולבסוף סירובם להיענות להצעות הנדיבות של
אהוד ברק ב-2000. העם הפלשתיני החמיץ את כל ההזדמנויות, בגלל הקיצוניות של מנהיגיו.
נכשלנו גם פוליטית, בגלל ששמנו את כל יהבנו האלקטורלי הציבורי על הקלף של ערפאת והסכם שלום אוסלו, שהפך למלחמת אוסלו, ולכן הפסדנו את הבחירות. קיימת סכנה שניכשל פעם נוספת בגלל ניפוח אשליה מחודשת של אופטימיות מגויסת, בעקבות מבול התוכניות והיוזמות המדיניות "החדשות"-ישנות שכולן נכשלו כבר, בגלל חוסר הנכונות הפלשתינית לפשרות בעניין השטחים והשליטים, אבו מאזן הוא משענת קנה רצוץ. גם תמיכה בו היא אשליה.
לסיכום - תהליך אוסלו היה המשגה האסטרטגי החמור ביותר של ממשלה בישראל, מאז הקמת המדינה. נאיביות, הונאה עצמית, והתעלמות מהגנטיקה הפוליטית הקיצונית של הפלשתינים, גרמה לאדריכלי אוסלו, להאמין שניתן לאמץ את ערפאת כמנהיג פלשתיני, שותף לשלום, בו בזמן שכל הסימנים וההוכחות הצביעו כי הוא מחויב להשמדת מדינת ישראל, באמצעות הטרור, הג'יהאד, השאהידים ו"תורת השלבים", של דיפלומטיית שלום שקרית, במקביל לטרור רצחני וקטלני.
אדריכלי אוסלו לא קראו נכון את המפה הפלשתינית, והיו משועבדים לקונספציה של אובססיה הקרויה אוסלומניה.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
