"ולבו כינור יקר" - קריאה מוסיקלית בעגנון

"טויטנטאנץ" היא יצירתו הגדולה והמשוכללת ביותר של עגנון ביידיש ובכלל, נכון לאותה עת. בניגוד למבנה החד-קומתי של סיפוריו הקודמים ביידיש, מתחלק "טויטנטאנץ" לשלושה מעגלים עיקריים (בתוספת שני שירים): סיפור מסגרת על הופעת אשה מסתורית בעלת הכינוי הצרפתי Danse macabre שמבשרת לכותב על מות ידידו המשורר ומוסרת לו את כתביו, וכן שני סיפורים בשם המשורר המת, האחד "הפנס" (אותו פרסם עגנון בעברית בנפרד בשנת 1907) והשני "טויטנטאנץ" על רפאל הסופר. לאחרון יש גרסה עברית מקוצרת ומאוחרת יותר, תחת הכותרת "לוז", שפורסמה כבר בארץ ב-1909 בתוך "בארה של מרים". כעבור עשור, ב-1919, פורסמה הגרסה העברית העצמאית של הסיפור, "אגדת הסופר", בקובץ "ערכים" של פישל לחובר. גרסה זו הרבה יותר רחבה מקודמתה ופורצת הרבה מעבר לסצנה המסתורית של מחול המוות.

מלבד החידוש שבקומפוזיציה הרב-קומתית של "טויטנטאנץ" וכן בסיפור החדש על רפאל הסופר, מהווה יצירה זו מעין תרכיז של מוטיב המוות, שכבר הועלה בצורה כזו או אחרת ביצירתו של עגנון קודם לכך, הן בעברית והן ביידיש. ב"טויטנטאנץ" נבחן המוות מכל הצדדים.

כבר בפסקת הפתיחה אנו מתוודעים למצב הרוח המדוכא של המספר, כאשר "האדם מאבד את כל החשק לחיים" והכל מסביב לו "חסר חיים, מעין מוות ממש". באופן פרדוקסאלי מחליט המספר לחפש את החיים בבית הקברות. בדרך לשם, ליד כנסייה, הוא פוגש גויה מאוסה בעלת פנים צהובים, הלא היא התגלמות המוות שהייתה נפוצה בפרסקאות ובתמונות מאז התפרצות מגיפת הדבר השחור באירופה הימי ביניימית. בבית הקברות עצמו רוקדים עורבים שחורים (שלוחי מוות טיפוסיים) את ריקוד הפּולקה מעל המצבות. לאחר מכן מבשרים לו על בואה של ידידת העבר שלו מרים, שכינויה המשונה הוא Danse macabre (כך במקור!) – מחול המוות: "עלמה בעלת עיניים שחורות, פנים חיוורים וקול נוגה מצטלצל" שהייתה "יותר מדיום להיפנוזה מאשר ברייה אנושית". דהיינו, גם היא התגלמות של מוות.

הבחורה מוסרת למספר חבילה מידידו המשורר שנפטר לאחרונה ושהיה אהובה. בחבילה - כמה יצירות בשירה ובפרוזה, גם הן מוקדשות למוות. אחד השירים, "א מעשהלה פונעם בית המדרש" (מעשייה מבית המדרש) מספר על בחור ישיבה שמשתוקק להיות מפורסם ואז לזכות להתחתן עם אהובתו מרים, אך כוחו תש והוא נפטר קודם זמנו. אחרי שיר עצוב זה בא הסיפור על רפאל הסופר, גם הוא מעיזבון המשורר המסכן. אשתו של רפאל, גם היא מרים, נפטרה בדמי ימיה, והוא כותב ספר תורה לזכרה. בסיום המלאכה הוא מדמיין את אשתו רוקדת עימו ונופל חלל תוך כדי מחול המתים הזה. הבחורה Danse macabre מספרת גם על ימיו האחרונים של אהובה המשורר, עת התגלה לו "היהודי הנצחי" כסימן למותו הקרב. הוא גם נזכר ב"הולנדי המעופף", אותה ספינה טרופה המושטת על-ידי רוחות רפאים, שמופיעה במקומות שונים על פני האוקיאנוס.

היהודי הנצחי מספר למשורר הגוסס על משורר אחר, עני מרוד שכותב ברחוב לאור הפנס ולבסוף מת מקור. גם לפנס יש סיפור מקאברי: הוא הוצב על-ידי נכדו הגר של פריץ אחד, שהרג חתן יהודי תחת חופתו וחטף את כלתו. בחצות, אחרי קריאת התרנגול, יוצאת הכלה מבית הקברות של הגויים ולקראתה בא החתן ההרוג מבית הכנסת הגדול והשניים מחוללים במחול המוות. מלבד זאת, מוזכר כאן שומר ליל זקן, שמת גם הוא מרוב רעב וקור. לבסוף גם גוף הנחושת של הפנס אינו מחזיק מעמד ונופל על גופתו המתה של המשורר.

רצף אזכורי המוות הללו הופך כאן למין מחול המוות בפני עצמו – פקעת מוות הנפתחת ומתגלה מאוחר יותר כמעט בכל סיפורי עגנון בתקופות יפו וגרמניה גם יחד, אם זה "מחולת המוות" על החתן והכלה האומללים או "במצולות" שבו המתים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. המוטיבים הללו מורגשים היטב ביצירת עגנון כולה.

המוות מעסיק את עגנון מיצירתו הראשונה שפורסמה ברבים, השיר "רבי יוסף דילה ריינה", שהופיע בשבועון "יודישעס וואָכענבלאט" (שבועון יהודי) של סטניסלבוב בקיץ 1903, בהיותו כמעט בן 16, ואף לפני כן. דומה שהיה אחוז פחד מוות, באופן טבעי לנער מתבגר, ושנטייה טבעית זו נפלה על הקרקע הפורייה של הספרות האירופית והיהודית על סף המאה ה-20, אותה החל אז לקרוא, או נכון יותר – "לבלוע". הוא התחיל מה"שודדים" של שילר והמשיך עם גתה, האופטמן, ועם סופרים סקנדינביים דוגמת איבסן והמסון. את הרשימה ניתן להאריך על-פי פרסומי הספרים החדשים בעיתוני בוצ'אץ' והסביבה בהם השתתף עגנון. כך, למשל, מודיעה הוצאת מרקארד הברלינאית בגיליון ד' תרס"ו של הירחון העברי בסטניסלבוב "הירדן", על ספרים חדשים בגרמנית, ביניהם ספריהם של הנס אוסטוואלד ("מקסים גורקי"), הוגו הופמנסטל ("דיונים במצב הספרות") וגיאורג ברנדס ("אנטול פראנס"). על-פי זיכרונותיו של בן גליציה אחר, הגיאוגרף וההיסטוריון אברהם יעקב ברוור (1975-1884), הוא עצמו למד בגימנסיה פולנית והושפע מהתרבות הפולנית, בעוד עגנון וחבריו, שהיו קשורים היטב לעולם בית המדרש, חיו במקביל גם בתרבות הגרמנית. לשתי הקבוצות, לדברי ברוור, לא היה שום קשר לתרבות הרוב הרותני בגליציה המזרחית.

במהרה הפך עגנון מומחה לספרות, ואף הרצה בפני קהל. בסוף מאי 1906 הוא מפרסם בעיתון הבוצ'אצ'י "דער יודישע וועקער" (המקיץ היהודי) מאמר ביקורת על המשורר והצייר מרדכי-צבי מאנה (שנפטר בדמי ימיו שנה לפני הולדתו של עגנון), שבו ביקורת על שני חלקי "כל כתבי מרדכי צבי מאנע", שראו אור בוורשה ב-1897.

בבואו לחבר בין מאנה המשורר ומאנה הצייר, פותח עגנון את מאמרו במניין "ארבע הלשונות" שבהן זיכה הקב"ה את נפש האדם: שירה, פיסול, ציור ומוזיקה. פתיחה זו שאולה ממאמרו של מאנה עצמו, "תכלית החוכמות היפות ותעודתן", שפורסם בכל כתבי מאנה, אך עגנון הצעיר כמעט מתעלם מהפיסול שבו דן מאנה בהרחבה, ובוחר לחדד את עניין המוזיקה (התרגום הוא שלי – ב"ק):

"מוזיקה היא המתנה הטובה הרביעית שהוריש הש"י לנשמת האדם. היכן שהמילים כבר אינן מסוגלות לבטא את הרגש הפנימי, של פנים הנשמה, שהרי המילים הן בסך-הכל ביטול הרגש, כפי שאומר המשורר האיטלקי הגדול מירנדולה: המילה שעולה על השפתיים היא מצבה לרגש... כשהפיסול לא מסוגל ואין שום שליטה לצבע, אז מתחיל שלטונה של זימרה, מעשה כוח השירה. בשפת המקובלים זה נקרא 'לעילא ולעילא'. המוזיקה מבטאה את כל הרגשות הפנימיים, כשאדם צוחק או בוכה, מתגעגע ומזלזל, אוהב ושונא, כל מה שעובר בתוך הנפש, כל זה משמיעה לנו המוזיקה. כפי שאומר טורגנייב: שפה אחת יש בעולם שהכל מבינים אותה ואפילו הבור הגדול ביותר, וזוהי המוזיקה".

בתיאור זה מערבב עגנון שירה עם מוזיקה, לה הוא קורא לסירוגין "כוח השירה" או "כוח השיר". בהמשך הוא מסביר כי שתיים מאותן מתנות שמיים ירש המשורר שנפטר בצעירותו: שירה וציור, מתאר את מאנה המשורר במושגים מוסיקליים, ומסיים את מאמרו במילים: "ליידער איז מאנה צו יונג געשטאָרבן, און די סטרונע פון זיין פּאָעזיע איז צו שנעל געריסן... אָבער אין די יידישע נאָטנבלעטער איז זיין זעלן-מוזיק צוריקגעבליבן" (למרבה הצער מאנה נפטר צעיר מדי, ומיתר שירתו פקע מהר מדי... אבל מוסיקת הנשמה שלו נעצרה בדפי התווים היהודיים).

מילים אלה מזכירות את תיאורו של רפאל הסופר בנוסח המקורי של "טויטנטאנץ" ביידיש (תיאור שאינו חוזר בגרסאות העבריות של הסיפור, לא ב"בארה של מרים" ולא ב"אגדת הסופר"): "זיין נשמה איז געווען א געקרייזלט געפיל, זיינע נערוון געמיט-סטרונעס און זיין הארץ א טייערער פידל. און האָט א ווינטל פון ליבע א בלאָז געטון אויף די סטרונעס פון דעם פידל, זענען ארויסגעגאנגען צויבערפולע נגינות, מעלאָדיען פון צערטלעכקייט און פון פארשוויגן גליק. ס'זענען ארויסגעקומען אזוינע פּראכטפולע, הארציקע טענער, וואָס אנדערע זענען נישט אין שטאנד זיי ארויסצוגעבן, ווען אויך זיי שרייען אויס דעם האלדז" (נשמתו הייתה ריגשה מקורזלת, עצביו מיתרי תחושה, ולבו כינור יקר. וכשרוח אהבה החלה לנשוב על מיתרי הכינור, אז יצאו נגינות קסומות, לחנים של רכות ושל אושר שהושתק. בקעו צלילים כה נפלאים, כה נלבבים, שכמותם אין מסוגלים להוציא, אפילו אם יצרחו במלוא הגרון – על-פי תרגומו של יצחק בקון).

וכך, מאחורי התיאור הסנטימנטלי המוסיקלי הזה מתגלה דמותו של מרדכי-צבי מאנה, מראשוני השירה הלירית החדשה בעברית, שנפטר בגיל 27 משחפת, ודמותו היא שמצויה בתשתית הרעיונית של הסיפור "טויטנטאנץ". עם זאת, מונה עגנון הצעיר חיסרון אחד ביצירתו של מאנה, ועל כך הוא מעיר בסוף מאמרו הביקורתי: "שירי אהבה אנו לא מוצאים בין שיריו של מאנה. קודם כל, הסיבה לכך נעוצה במחלתו מאז נערותו. וגם בגלל סיבה פשוטה כפי שאומר רוזנפלד: יהודי אוהב תהילים, חזן טוב ועוד דברים כגון אלה, אבל לא אוהב שטויות מהסוג הזה".

פועל יוצא של עקיצה זו היה "שיפור" שהכניס עגנון בדמות המשורר האידיאלי שלו: הוספת מוטיב האהבה. כך נולד רפאל הסופר ואהבתו לאשתו, העזה ממוות.

עם זאת, לא ברור לגמרי מהו מקור היניקה של אותו מחול מוות שמחולל רפאל הסופר עם ספר התורה העטוף בשמלת הכלה של אשתו המתה. ב"חיי עגנון" משחזר דן לאור את פרידתו של עגנון מגרשום באדר בדרכו לארץ-ישראל באפריל 1908. כאמור, במעמד זה מסר לו עגנון את סיפורו האחרון ביידיש. "ומה שם יינתן לסיפור כולו?" שאל אותו באדר לפני שנפרדו, ועגנון השיב: "טויטנטאנץ". האם הייתה זו באמת החלטה ספונטנית או שהייתה זו כותרת מן המוכן, מוכרת וידועה לקורא האירופי? עגנון ודאי הכיר את הבלדה המקאברית הקצרה של גתה "Totentanz" ולאור חיבתו לספרות הסקנדינבית – גם את המחזה של אוגוסט סטרינדברג "Dodsdansen", שפורסם ב-1901. אומנם המחזה של סטרינדברג עוסק בנושאים אחרים לגמרי, אך הבלדה של גתה אכן עוסקת, באופן סרקסטי למדי, בריקוד המתים בבית הקברות, למרות שעלילתה רחוקה מהעלילה בסיפור העגנוני. מתאימה כאן יותר בלדה אחרת של גתה, בעלת תוכן "ערפדי" – "הכלה מקורינת", שבה מתוארת הופעתה של כלה מתה בחדרו של חתנה המיועד. החתן, שאינו מודע לכך שכלתו כבר אינה בין החיים, אומר לה: "לו יצאת מן הקבר, הייתי מחמם אותך ומפיח בך רוח חיים". והרי היא באמת יצאה מהקבר, כדי למצוץ את דמו של אהובה עד מוות. זאת ועוד, בדיוק בשנת 1907 יצא בוורשה מחזהו הסימבוליסטי של י"ל פרץ "ביי נאכט אויפן אלטן מארק" (בלילה בשוק הישן), שבו מתמלא השוק בעיירה במתים מרקדים.

מחזה זה לא יכול היה שלא למשוך את תשומת ליבו של עגנון הצעיר, אשר דיבר על פרץ בהזדמנויות רבות ואף השתמש בשירו המוקדם על רבי יוסף דילה ריינה במוטיב מן הפואמה של פרץ "מאָניש".

עם כל זאת, נראה שעגנון פלט את הכותרת "טויטנטאנץ" דווקא כאסוציאציה לפואמה הסימפונית של קמיל סן-סאנס, המבוססת על שירו של אנרי קזליס "Danse macabre", שנכתב בהשפעת הבלדה של גתה. יצירה זו של סן-סאנס, שנתחברה ב-1874, הדהימה את בני הדור בפריצתה את גבולות המוזיקה הקונבנציונלית. הייתה זו מעין "ורבליזציה" של מוזיקה וקירובה לטקסט, דוגמת "נקישת" הקסילופון כחיקוי לנקישת העצמות היבשות. דיברו על כך רבות בסלונים התרבותיים בערי הבירה ובפרובינציה גם יחד, ותזמורות ניגנו את היצירה בפארקים ציבוריים. על הקשר בין עגנון הצעיר לסן-סאנס הצרפתי מרמז בבירור כינויה הצרפתי של ידידת המספר – "Danse macabre", הרשום בגוף הטקסט היידישאי בצרפתית דווקא.

את הרובד המוסיקלי ב"טויטנטאנץ", בנוסף לתשתית הרעיונית הקשורה במאנה שנזכרה לעיל, מחזק גם אזכור האופרה הידועה של ואגנר, "ההולנדי המעופף", שבה מהרהר המשורר הגוסס. למעשה, עגנון ניסה כאן, אומנם בצורה נאיבית מרוב רומנטיות סנטימנטלית, לבצע פעולה הפוכה מזו שביצע סן-סאנס: במידה מסוימת להפוך טקסט למוזיקה. "מוסיקליזציה" מסוג זה ידועה בספרות העולמית, והדוגמה הקלאסית לכך היא הרומן של טולסטוי "סונטת קרויצר".

עם עלייתו ארצה, עשה עגנון רוויזיה יסודית ביצירתו. בין השאר הוא סילק את הכותרת "טויטנטאנץ" הסנטימנטלית-רומנטית מהסיפור על רפאל הסופר, והחליפה בכותרת "אגדת הסופר", המעבירה את מוקד הסיפור, שנוקה ביסודיות מ"קליפות" למיניהן וביניהן גם הקריצות המוסיקליות הגלויות, מהסצנה המיסטית למערכה פילוסופית טעונה למדי על אהבה ואמנות. רוויזיה זו משקפת את שאיפתו של עגנון להידוק מירבי של מבנה סיפוריו ולהתנערותו מכל משמעות שאינה קשורה לאידיאה השלמה, אשר כל פרט ופרט משרת אותה בנאמנות.