האירועים האלימים בהר הבית במהלך חג-הסוכות, הראו לכולנו בפעם המי יודע כמה, את מה שכולנו כבר יודעים על אודות דרכם של הקיצונים המוסלמים להשיג את מטרותיהם, גם במחיר של שפיכות דמים ושקרים חולניים שרק מוח מעוות ופרימיטיבי יכול להעלות. מבחינתם, המטרה קידשה את האמצעים ואת המוות על פני החיים -
שנאת חינם במלוא כיעורה.
פרץ האלימות המוסלמית כלפי מדינת היהודים, אותו חווינו לצערי לא מעט פעמים בשנים האחרונות ואשר הביא להקצנה ולעליית מפלס האלימות גם בחברה הישראלית, הצליח הפעם להבליט דווקא את השיח הישראלי הפנימי, היצרי והמתלהם, שעבר עד מהרה לפסים של אלימות מילולית חסרת תקדים, בצל
המפגש שהתקיים בין נשיא המדינה והרב
יוסף שלום אלישיב, מנהיג היהדות החרדית האשכנזית.
האיסור המוחלט לעלות אל הר הבית, שיצא מבית הרב אלישיב, המכונה ענק הדור בפי תומכיו, פתח ויכוח ציבורי נוקב שדמה יותר למחול שדים. הפגנה של חוסר סובלנות כלפי הזולת וכפייה מחשבתית, עד כדי זלזול בין אדם לחברו, בעיקר כלפי החולקים על דברי הרב. אתרי האינטרנט הפכו במה להתגוששות מילולית, שבה עשו הצדדים כל שביכולתם על-מנת לבטל את המעיזים להביע דעה השונה מדעתם של הידענים הגדולים, תוך שימוש בביטויים פוגעים, חסרי נימוס וטעם, שנועדו להגן על השקפתו של ענק הדור. קללות, השמצות ואמירות גנאי כגון: "זבי חוטם", שאינם יודעים מסכת אחת על בורייה", היו לכלים חוקיים על לוח המשחק, שבקלות רבה ניתן היה לכנותו: "ושנאת לרעך כמוך".
הגדולים על "ואהבת לרעך כמוך" "ואהבת לרעך כמוך", אמר הלל הזקן, אחד מגדולי חכמי המשנה, לגר שביקשו לגיירו. וכשזה התעקש על הגיור, השיב לו הלל: "ואהבת לרעך כמוך, זאת התורה כולה על רגל אחת". בדבריו הנפלאים תימצת הלל את הקוד האתי הנשגב שבתורה, הקוד המכונן מספר הספרים:
"לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא י"ט, י"ח). על-פי מדרש ההלכה, רבי עקיבא, מגדולי התנאים, ענק שבענקי הדור, הוסיף קדושה למצווה ואמר: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" (ספרא, פרשת קדושים, ד').
עד כמה חשובה המצווה "ואהבת לרעך כמוך", למדים אנו מדברי חכם המשנה, רבי מאיר, מתלמידיו של רבי עקיבא שאמר: "בית דין פותחים לאדם להתיר את נדריו, כאשר שואלים אותו האם היה נודר את נדרו, כשברור לו שהוא נוגד את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (משנה, נדרים פ"ט, מ"ד).
חכמי התלמוד נתנו משנה-תוקף לחשיבותה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ואת יופייה רואים אנו גם בדיני 'קידושין' (בבלי, קידושין מ"א), שבה נאסר על שידוך באמצעות שליח, בדיני 'נידה' (בבלי, נידה י"ז, ע"א) ואפילו בדיני 'מיתה' המחייבים על הוצאה להורג של הנידון באופן שלא יהיה בו ביזוי והשפלה (בבלי, סנהדרין מ"ה, ע"א, כתובות דף ל"ז, ע"ב).
הרמב"ם קבע שיש לאהוב את כל אחד ואחד כאילו היה גופו שלו עצמו והוא אפילו החמיר ופסק, שמי שיכול היה לפדות שבוי ולא עשה כן, עובר בין היתר על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (משנה תורה, הלכות מתנות עניים פ"ח, ה', וכן בשו"ע, יורה דעה סימן רנ"ב, סעיף ב').
מהתייחסותם של גדולי חכמי ישראל אנו למדים עד כמה גדולה היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ועד כמה חשובה היא בעיניו של הבורא, מהטעם הפשוט שהוא, האל הכל יכול, אהב וכיבד אותנו, עד כי ברא אותנו בצלמו. לפיכך, כאשר אוהב אדם את רעהו ונוהג בו כבוד, נעשה הדבר מתוך תובנה ברורה, שהוא ראה ברעהו את נשמתו האלוקית ולא מתוך אינטרס כלשהו. ואם אין אדם נוהג כבוד ואהבה בחברו, פירושו שאין הוא נוהג כבוד בבורא עולם.
זאת ועוד, רבי עקיבא אמר שמצוות "ואהבת לרעך כמוך", הינה כלל גדול בתורה, מכאן שמצוות רבות אחרות בתורה תלויות בה. ואכן, כאשר יאהב אדם את רעהו ויקיים את המצווה כהלכתה, ממילא הוא
לא יגנוב, לא ירצח, לא יחמוד, לא יענה, לא ישקר, לא יישא, לא ינאף, יזכור, יכבד ובסוף גם יידע
'שאנוכי' זה גם הוא, אתה אני, כולנו. וכאשר יאהב אדם את רעהו, תיפסק האלימות לסוגיה, בין "חילוניים ודתיים", בין רשויות המדינה לאזרחיה, בין אדם לחברו ועמה השיח האלים המוביל לשנאת חינם ולשנאת אחים נוראה.
בעוון חוסר אהבה ההיסטוריה שלנו מלמדת שכאשר לא קוימה מצוות "ואהבת לרעך כמוך", נעלמה הערבות ההדדית, שהייתה מאבני היסוד של בניין עם ישראל. וכשנעלמה הערבות, התפרקה האחדות, נמוג חוסנו הקולקטיבי של העם וחורבן הבית לא איחר לבוא.
בכל פעם שפשה הזלזול שבין אדם לחברו בעם ישראל, היה הדבר כמו זלזול העם בפרי עמלו ובכבודו של אלוהיו, ומעולם לא יצא עם ישראל נקי מחרון אפו של האל. אין צורך להרחיב בנושא, שכן המקורות היהודיים מלאים לצערנו בדוגמאות לכך.
מה שמפתיע אותי בכל זאת, ויותר מכך מדאיג אותי מאוד, הוא העובדה שלא מעט מאחינו ממשיכים בדרכם, ממשיכים לזעוק לעזרת שמים, מתחננים לחסדו של האל הטוב ולאהבת החינם האינסופית שבו, בה בשעה שהם עצמם אינם מכבדים את בריאתו ומסרבים לקיים את המצווה החשובה מכל
"ואהבת לרעך כמוך".
אין בכוונתי להטיף מוסר לאחיי היהודים ולא אני שאשפוט את מעשיכם ואת דבריכם. קטונתי. אך מכיוון שבענייני תורה וקיום המצוות, "זב חוטם אנכי, שאינו יודע אף לא מסכת אחת על בורייה", כמאמר המקטרגים, ברצוני להביע את דעתי ולומר קבל עם ועדה, שאמנם הרב אלישיב, מענקי הדור הוא, אך רק בן אנוש הוא וגם לו מותר לטעות.
רק הקדוש ברוך הוא אינו טועה! גדולים וענקים מכבוד הרב אלישיב, כמו משה רבנו, דוד המלך, שלמה המלך, וחלק מנביאי ישראל, עליהם השלום, טעו פה ושם, אם לא לומר חטאו, כפי שכתוב במקורות ואף נענשו על כך. החוכמה הגדולה בתבונת האדם, בעיקר היהודי, היא בתיקון שנעשה בטרם נשלחת ידו הארוכה של בורא עולם בתגובה.
ויתרנו בטעות על הר הבית, משכן השכינה בתוכנו, בית אלוהינו אבינו שבשמים, מחשש לעבירה חמורה בדיני הטהרה והפקרנו את הר הבית ביודעין ובמחשבה תחילה, בידי הגרועים שבאויבי עם הבחירה. התמהמהות בתיקון הטעות תוביל לעבירה חמורה, כפולה ומכופלת, כאילו אמרנו לבורא עולם, אין מקומך בקרבנו, עבירה המרחיקה את השם מעם ישראל והיא מקור כל צרותינו.
שנאה שנואה באשר לעניין "זבי החוטם, שאינם יודעים מסכת אחת על בורייה", אומר לכם רק זאת: אנו זבי החוטם, שאינם יודעים מסכת אחת על בורייה, מטיסים מטוסי קרב מהמשוכללים שבעולם, משיטים צוללות אסטרטגיות אדירות, נוהגים בטנקים ישראלים מהטובים שבעולם וברגלינו מסתערים על אויבי ישראל, מחרפים נפשנו על קידוש השם, כדי שאתם אחינו היקרים תוכלו ללמוד תורה למעננו ולמען עם ישראל כולו.
עבודת הקודש שלכם לא תהיה שלמה ואולי אף תהיה לריק, אם לא תלמדו תחילה מעט דרך ארץ. וכבר אמרו חכמים שדרך ארץ קודמת לתורה, שכן התורה לא ניתנה לתוך ריק.
אחים יקרים, כולנו חיים כאן רק בזכות השם ובזכות שליחיו ממסדר לוחמי מלכות דוד לדורותיהם, אלו שאינם יודעים מסכת אחת על בורייה, אך יודעים הם דרך ארץ ויראת שמים בכל רמ"ח איבריהם.
די לשיח הציבורי הבוטה. הבה נניח את נשק יום הדין של שנאת החינם המסכנת את אחדותנו, את תורתנו ואת עתידנו, הרבה יותר מכל פצצה גרעינית אירנית. הבה נכבד איש את רעהו, ברוח דבריו של רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, המופיעים במסכת אבות, פרק ב', משנה ב':
"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".
