מס שהוא חמס

שום מס, שהוטל אי-פעם על הציבור בישראל, לא הוציא אותו מגדרו כפי שהצליח לעשות זאת היטל הבצורת החדש. המדובר במס שאינו אלא שוד לאור היום. בסופו של דבר, הוא גם יטביע את כולנו בביצה עכורה של ביורוקרטיה מאוסה. דיירים קשי-יום ומוכי גורל יטורטרו בין הרשויות ויושפלו עד עפר, בעוד ספקי המים ישותקו כליל.

ישראל המתייבשת לא מתביישת להניף את הגרזן על ראשו של ציבור חסר-אונים, שיתקשה מאוד לעמוד ברוע הגזירה המוטלת עליו לשווא רק בשל מחדל הרשויות. כמו מס הנסיעות הבלתי-לגאלי בשעתו, וכמו אותם מילוות פיקטיביים, שהוטלו עליו מגבוה, הוא ייאלץ לשלם את מחיר המחדלים של שלטון, שלא דאג למתקני-התפלה חיוניים להצלתו של משק המים. הצרה הגדולה היא שגם כך לא תצא המדינה נשכרת: משק המים לא יינצל, בעוד קופת האוצר תשגשג כפי שלא שגשגה מעולם.

רשות המים מתייחסת למהלך כ"היטל צריכה עודפת". זו פשוט נאיביות. בעוד שהמהלך הזה נועד להציל את משק המים המדולדל ולהרתיע בזבזנים - ספק גדול אם אכן יושג היעד הזה ושפחות מים יזרמו בצינורות הבתים בשנה הקרובה. רבות מהרשויות הרי כבר הודיעו כי לא ישתפו פעולה, וביישובים הדשנים, שכבר הכריזו על "מרד-מים", אולי אף יגבירו את צריכתם. את מס החמס, יש לזכור, לא הכתיבה רשות המים. בסך-הכל היא הרי רוצה רק מים - לא כסף. הטלת המס נכפתה על-ידי פקידי האוצר, שביקשו, בכל מחיר, להעשיר את הקופה, וגם דאגו לעשות זאת במצח נחושה.

ובינתיים יש מבול של התנגדות להיטל: פה עתירות לבג"צ, שם קמפיין מתוקשר של מרכז השלטון המקומי, וטענות של תאגידי המים כי גביית ההיטל השנוי במחלוקת רק תביא לקריסתם. טענות אלה מסתמכות על התנגדות הציבור, שמסרב בכל תוקף לשלם את חשבונות המים ושמוחה על היד העמוקה הנתחבת באורח גס כל כך לכיסו.