סוריה תחילה

בעבר היה נפתח מאמר המטיף לעשיית שלום במילים "ישראל החותרת לשלום...". לא עוד. מעתה יש לפתוח מאמר כזה במילים "ישראל החותרת להישרד". ואכן, ישראל החותרת להישרד במזרח התיכון חייבת להגיע להסדרים מדיניים עם סוריה והפלשתינים, ובטווח הזמן הקרוב - תוך חמש שנים לכל היותר. כבר כתבתי כאן בעבר כי יעד אסטרטגי ראשון במעלה העומד בפני ישראל הוא פירוק הציר האירני העוטף כיום את ישראל מכל עבריה.

שמונה שנות ממשל בוש בוזבזו לחלוטין. גם ממשל אובמה ניצב כבר בתחילת שנתו השנייה - וטרם קרה מאורע משמעותי בהקשר המזרח תיכוני. אין עוד זמן לבזבז. לממשל אובמה נותרו בקדנציה זו שלוש שנים כדי להביא תוצר מדיני כלשהו במזרח התיכון.

בשנים האחרונות נראה כי הנשיא הסורי בשאר אסד עושה מאמצים רבים כדי לקדם את התהליך המדיני. הוא עושה זאת כמובן מסיבותיו שלו, מטעמי שרידות של המשטר העלאווי. אין ספק כי הנשיא הסורי מעוניין מאוד לחצות את הרוביקון, כפי שחצה אותו בזמנו הנשיא המצרי סאדאת, ולעבור אל צד מדינות המערב. גם אין ספק כי מהלך כזה שכרו בצידו - החזרת רמת הגולן לריבונות סוריה, וחבילת הטבות כלכליות מאמריקה. באיזה מטבע תשלם סוריה, ומה ישראל תרוויח מכך - גם זה גלוי וידוע. סוריה מצידה תידרש לייבש את הזרוע הצבאית של החיזבאללה, כך שהוא יהפוך למפלגה פוליטית לבנונית המייצגת את העדה השיעית בלבנון; תסגור את הממלכה החמאסית שהקים ח'אלד משעל בדמשק, דבר שיהווה פגיעה קשה בחמאס ויקשה ביותר על המשך פעילותו בעזה; ולמעשה תביא להחלשתו או אף להתפוררותו של הציר האירני. אמירותיו של שר הביטחון אהוד ברק שאין פרטנר - אינן תופסות לגבי הנשיא הסורי. אמור מעתה: יש פרטנר, ושמו בשאר אסד.

ישראל ניצבת בפני הצורך לנהל שני תהליכים מדיניים קשים ביותר. האחד מול הסורים, השני מול הפלשתינים. מבחינה פנים-ישראלית התהליך מול הפלשתינים קשה יותר, כי הוא יחייב התמודדות עם פינוי בכוח של לפחות חלק מהמתנחלים. ההנחה שישראל אינה יכולה להכיל פריצת דרך מדינית בשני הערוצים - הסורי והפלשתיני בו-זמנית - היא הנחה נכונה. אולם קיימת גם הנחה מדינית נוספת, הגורסת כי הסורים לא יאפשרו, ויטרפדו, סגירה של כל עסקה עם הפלשתינים - לפני שתיסגר עסקה איתם. זאת בנוסף לכך שלפי שעה הפיצול הפנים-פלשתיני בין הגדה לבין עזה אינו מאפשר התקדמות משמעותית בערוץ זה. לכן, את פריצת הדרך המדינית יש לעשות עתה בערוץ הסורי ולא בערוץ הפלשתיני. באחרון יש להסתפק, לפי שעה, בתחזוקה מדינית בלבד.

במצב דברים זה, על השמאל הישראלי לקבוע עתה סדר עדיפויות ברור, ולרכז את כל מאמציו בהשפעה על ממשלת ישראל לעשות את פריצת הדרך המדינית ההכרחית - בערוץ הסורי. העברת סוריה לצד המערב היא לא פחות אתגר ואינטרס ישראלי - מאשר אמריקני. על הממשל האמריקני בקדנציה זו להתמקד ולשאוף להביא להסכם שלום ישראלי-סורי. כל דבר פחות מזה יהיה כישלון, שאת מחירו אנחנו נשלם. והמחיר יהיה יקר. מאמר המערכת בשבוע שעבר בהארץ הוקדש לעניין זה, וכך נכתב בו: "הגישה הישראלית ליחסים עם סוריה צריכה להתנהל מהסוף להתחלה, והסוף הוא חזון השלום האזורי בין ישראל לבין כל שכנותיה...".

המשך הניסיונות לפעול בשני הערוצים, הפלשתיני והסורי, במקביל ובו-זמנית, הוא מתכון בדוק להמשך הדשדוש המדיני המסוכן לישראל. אין ספק כי על שיירת המכובדים לעבור תחילה בדמשק, לפני שהיא תוכל להמשיך לנוע לרמאללה.