בכל פעם שהמשא-ומתן עם הפלשתינים עולה לסדר היום הציבורי, מחריף המתח בין הממשלה והצבא לבין קבוצות מסוימות בציבור המתנחלים והימין הדתי. קבוצות אלה רואות בכל פשרה טריטוריאלית, ולמעשה בכל פעולה שאינה מחזקת היאחזות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל, הפרה בוטה של העקרונות הבסיסיים ביותר של ההלכה ושל האמונה היהודית.

מתח כזה נראה בבירור כבר בפינוי בעמונה ולאחר מכן בחברון, והוא פורץ בעוצמה בכל פעם שהצבא נקרא לפנות בית או מאחז בלתי מורשה. אולם המתח אינו מתרחש רק בין הצבא לחלק מן המתנחלים; הוא קיים, ובאופן גובר, גם בתוך הצבא עצמו.

לנוכח מספרם הגדל של חיילים מקרב הציבור הציוני-דתי בצבא, בסיירות ובשורות הקצונה הזוטרה, כבר אין זה מובן מאליו שהממשלה תוכל להישען על צה"ל לצורך יישום מדיניותה בשטחים. נכון - חשש דומה, שעלה ערב ההינתקות, התבדה במהלכה וכמעט כל החיילים חובשי הכיפה צייתו להוראות מפקדיהם, אולם מיד לאחר ההינתקות הצהירה הנהגת המתנחלים שההיענות להוראות שרשרת הפיקוד לא תחזור על עצמה אם יפונו ישובים יהודיים נוספים ביהודה ושומרון.

ההסכמה הרווחת בישראל שהצבא נמצא מחוץ לשיח הפוליטי ופועל בהתאם להוראות הממשלה, מקבלת תפנית חריגה כשנושא פינוי התנחלויות עולה לדיון. רבים בקרב הציבור הציוני-דתי מאמינים כי סוגיית ההתנחלויות ופינויין אינה פוליטית, כי אם דתית. לפי גישה זו חייל רשאי, ואף מחוייב, לטעון שאם לצבא אין זכות לפקוד עליו לחלל שבת, על אחת כמה וכמה אין הוא רשאי להורות לו לפנות ישובים יהודיים, משום שיישוב ארץ ישראל נחשב קדוש יותר אף משמירת השבת.

תפיסה זו לא צמחה לפתע פתאום, יש מאין: בתחום הדתי חלים במדינת ישראל כללים שבשלהם לא תמיד קיימת הבחנה ברורה בין עמדות אישיות למדיניות ציבורית. למעשה, אין בישראל הפרדה בין דת ומדינה, וחוקי המדינה מוכתבים על-ידי ההלכה בשלל תחומים כמו מעמד אישי, נישואין, גיור, שבת ומכירת חמץ בפסח. לכאורה, ניתן לטעון שבאותה מידה אין ליצור הבחנה בין חוק המדינה להלכה כאשר מדובר בקדושת הארץ.

אלא שההבדל שריר וקיים: הכרעות בנושאים כמו נישואין וגיור מתמהמהות מזה שנים בשל היעדר חקיקה המפרידה דת ממדינה. לעומת זאת, חוקי המדינה אליהם כפופות החלטות הממשלה בסוגיית פינוי ההתנחלויות הינם ידועים וברורים, וקיומן מאפשר, לפיכך, את ביצוען המיידי של החלטות אלה. יתרה מכך, הדינאמיות הנגזרת מעצם קיומו של תהליך מדיני אינה מאפשרת דחיית ביצוען של החלטות על פינוי יישובים, והיא גם מעלה על הדעת קבלתן של החלטות דומות נוספות עם התקדמות תהליך זה.

חוסר הגבולות הברורים בכל הנוגע לתפקיד הדת בחברה מובנה גם בתוך הצבא עצמו, בדמות הרבנות הצבאית. ראשיה היום אינם תופסים את תפקידו של הרב הצבאי כמסתכם בפיקוח על חוקי הכשרות וסיפוק צרכי הדת של החיילים הזקוקים לכך. הרבנות הצבאית רואה עצמה כמעורבת גם בהוראה ובחינוך לערכים, ואף מביעה דעתה, כפי שראינו לאחרונה, בשאלות של מוסר במלחמה. איני מאשים בטשטוש גבולות זה את הרבנות הצבאית לכשעצמה, משום שפני הצבא הם פני העם. החברה הישראלית בכללותה חייבת, לכן, לקיים שיח הרבה יותר מורכב על תפקידה של הדת במדינה, על הגבולות שבין תחום הפרט לתחום הציבור בענייני דת ועל פלורליזם דתי. שיח כזה ודאי יועיל גם להבהרת תפקידה של הדת בצבא, אך הוא צפוי להימשך שנים רבות; וזה, כנראה, הרבה יותר משנוכל להרשות לעצמנו לחכות.

עד אז, יש הכרח מיידי לנתק את הצבא מכל שיח דתי החורג מקיום המצוות האישי של חייליו; בנושאים אלו פיתח הצבא רגישות ויכולת תפקוד שאינה פוגעת ביכולתו המבצעית וביכולת מפקדיו להנהיג את פקודיהם. על כל חייל להבין ששבועת האמונים שלו משמעותה התחייבות למלא, ללא עוררין, אחר הוראות ממשלת ישראל ולציית לשרשרת הפיקוד הצבאי, בכפוף, כמובן, לכך שהפקודות הניתנות לו חוקיות ודגל שחור אינו מתנוסס מעליהן.

בהתייחסותו לחיילי שמשון ונחשון, הצבא אמר את דברו באופן ברור. עתה, הבחירה בידי הציבור הציוני-דתי כולו. אם מחויבותו של ציבור זה לקדושת הארץ היא כה מרכזית עד כדי כך שהיא גוברת על כל שיקול אחר; אם, עבור ציבור זה, למדינה יש ערך ומוסדותיה בעלי סמכות רק במידה שהם מעודדים יישוב יהודים בכל חלקי ארץ ישראל, אזי הציבור הציוני-דתי מתנתק מציוניותו ומתחבר למגזר החרדי.

הצבא חייב להיות מנותק לא רק מפוליטיקה, אלא גם משיח דתי הפוגע ביכולתו לתפקד כמנגנון המגן על המדינה כיהודית וכדמוקרטית. ממשלת ישראל, הכפופה לחוק, ומפקדי הצבא הכפופים לה הם הסמכות הבלעדית לה חייבים החיילים להישמע. על רבני הציונות הדתית להיות הראשונים שמחנכים לכך. ולא, פניה של הציונות הדתית אל העולם החרדי, הרואה את עצמו כפוף לריבונות ההלכה, ולא לזו של המדינה.