המציב גבול לאלמנה

השבוע זכיתי, ברוך השם, לברך, בשם ומלכות, ברכה נדירה, ברכה, שלצערי, לא הרבה מכלל ישראל זכו לברכה. ברכת "מציב גבול אלמנה". הדבר התאפשר עקב פינוי פולשים ערבים מבתי יהודים בשכונת שמעון הצדיק בירושלים, לאחר עשרות שנים בהן גרו שם, והחזרת הבתים לידיים יהודיות, בעליהן החוקיים, מהם הם גורשו בעת הקמת המדינה. והדבר אף זכה לגושפנקה של בית המשפט העליון.

מהי ברכה זו ומה חשיבותה הרבה?

במסכת ברכות נאמר: "הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה. בחורבנן אומר ברוך דין אמת. הרואה בתי עובדי כוכבים בישובן אומר: בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה. (בחורבנן אומר: אל נקמות ה' אל נקמות הופיע)".

נוסח הברכה נתקן על-פי הכתוב במשלי (ט"ו, כ"ה): "בית גאים יסח ה' ויצר גבול אלמנה". פירש רש"י: כגון ביישוב בית שני עכ"ל. ברכה זו לא נתקנה על תקופת בית ראשון כי משל האלמנה מתאים רק לאחר שחרב הבית הראשון - לעם ישראל ששב לארצו ולמולדתו, וברכת מציב גבול אלמנה מביעה שבח והודאה לריבונו של עולם על החזרת קהילות ישראל ליישובן לאחר תקופת הגלות שנכפתה עלינו.

ועניינה של ברכה זו להודות לה' על חזרת ישראל לארצם. שאף כי חטאנו לפניו, וגלינו מעל אדמתנו והיינו ללעג וקלס בגויים, עד שנדמינו כאישה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה, שאין לה עוד סיכוי לשוב לגבולה ולבנות את ביתה - ריחם ה' עלינו והשיבנו לארצנו, לבנות בה בתים ולישב בהם בשלווה ובביטחון. והחלו להתקיים בנו דברי הנביא ישעיה (נ"ד, ג'-ה'): "כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ. אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ ה' צְ-בָאוֹת שְׁמוֹ, וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱ-לֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא".

ההוכחה הטובה ביותר עבורנו לאמיתותו של פסוק זה, היא כאשר רואים ישובים יהודיים חדשים שנבנו בארץ ישראל - כשרואים "בתי ישראל ביישובם". גם ערי ישראל נחשבו לאלמנות בזמן חורבן הבית, כאשר יושביהן עזבו אותן: איכה פרק א', פסוק 1: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם? < >הייתה כאלמנה רבתי בגוים? שרתי במדינות הייתה למס?". וכאשר היישובים נבנים מחדש, הרי זו ראיה לכך שה' מציב - מייצב ומחזק את גבולה של האלמנה, ועל כך אנו מברכים.

הרב צבי יהודה קוק בהערותיו לעולת ראיה (ח"ב עמ' תכב, אות ק) מסביר, ששיטת הרי"ף היא שיש לברך ברכת מציב גבול אלמנה בכל מקום, גם בחו"ל, על בתי כנסת, מאחר שהם כמו תשלום לעיקר יישובם של ישראל, שהוא בארץ ישראל כדברי ר' יוחנן (ברכות ח, ע"א) שאמר שיש זקנים שהאריכו ימים בבבל, על-אף שבפס' כתוב: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה”, וזאת מפני שהם מקדימים לבוא לבית הכנסת בשחרית, ומאחרים לצאת אחר ערבית. פעולתם בבית הכנסת הועילה להם להשלים את זכות אריכות החיים, שהיא בבית כנסת. בעיניים למשפט מוסבר כי הימצאות בתי כנסת אף בגלות שוללת בכך את האלמנות הגמורה שעם ישראל נמצא בה בגלות.

נראה לומר שאכן הקובע הוא, לא תוקפם וגבורתם של ישראל ולא בית המקדש, אלא עצם ההתיישבות בארץ, אפילו כמו זו שהייתה בזמן הבית השני. רש"י כותב שכל ימי הבית השני הייתה אימת העכו"ם עליהם, ובתחילתו יותר מסופו. עוד כותב רש"י, שבבית שני היו משועבדין תחת האומות. עצם העובדה שארץ ישראל מיושבת על-ידי יהודים, אף ללא ריבונות, מספקת לעניין ברכה זו. עצם הישיבה בארץ היא מצווה, והיא חלק מהתייצבותה של האומה האלמנה, השבה לארץ מגלותה הארוכה. כך כותב האבודרהם בברכות הראיה: "הרואה בתי ישראל בישובן אפילו בארץ ישראל מברך ברוך מציב גבול אלמנה. פירוש: ברוך מעמידנו אפילו בשפלותנו, וכנסת ישראל היום כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור ונוהגת אלמנות חיות". "אפילו בארץ ישראל” - לא בא לומר שבחו"ל בוודאי מברך, אלא את ההפך. אפילו בארץ ישראל כיום, בשפלותנו, בכל זאת מברכים, בכל מקום בו יש ישוב יהודי.

הרב צבי יהודה קוק בהערותיו לעולת ראיה (ח"ב עמ' תכב, אות ק) מסביר את שיטת רש"י, שאין הכוונה רק לזמן בית שני, אלא ביישובם של ישראל כמו שהיה אז בשובם מהגולה, להצבת גבול הארץ שהייתה כאלמנה. ואכן, אז בשובם מהגולה מצבם היה רע. היהודים היו תחת ריבונות מלכי פרס, ועוד שנים לאחר שנבנה כבר הבית מדווחים לנחמיה שהיושבים בארץ "ברעה גדולה ובחרפה” (נחמיה א', ג'). ועם כל זה, היו אלו התשתית והבסיס לכל ההתיישבות בארץ במהלך בית שני.

פירוש זה ברש"י אינו עומד בסתירה להלכה אחרת המובאת בגמ' (מועד קטן כו ע"א): החשש והפחד שמא יש כאן ברכה לבטלה, בשל מחלוקת הראשונים, וההחמרה עקב כך שלא לברך כלל, היא כדברי הרב צבי יהודה קוק (שם), נגזרת מחסרון שלמות באמונה; ספקות בברכות הם ספקות באמונה. נוסיף עוד שהחשש והפחד שגורמים לא לברך, מביאים לכך שאין אנו מודים ומשבחים לקב"ה במקום שצריך ושאפשר לברך. דורנו זוכה לשוב לארץ ולהסיר בכך את בגדי האלמנות של האומה, אותם לבשה במשך שנות הגלות הארוכות, מיישב את הארץ ומפריח את השממה ונראה שבירושלים, עיר קדשנו ותפארתנו, שעל חורבנה אנו מתאבלים ולבניינה אנו מתפללים, אף שהיא ותיקה ומיושבת במאות אלפי יהודים, נכון לברך על כל שכונה ושכונה שבונים בה. ואפילו על מספר בניינים חדשים אפשר לברך. שכן בניין ירושלים מבטא יותר מכל את הצבת גבול האלמנה. ובמיוחד כאשר מדובר בבתים שנגזלו על-ידי הגויים והוחזרו לבעליהם החוקיים, היהודיים.

יהי רצון שנזכה לגאול עוד הרבה בתים בארץ ישראל, ונזכה לישבה לאורכה ולרוחבה, כי שלנו היא.