כביש 443 - למי מגיע?

ראש הממשלה "הגיב בזעם" על החלטת בג"צ להתיר לפלשתינים לנסוע על כביש 443. מעניין, מדוע אינו זועם על התנועה בכביש 60, הציר המרכזי של ההתנחלויות, ממצדות יהודה בדרום ועד עיבורי שכם בצפון, שזה שנים משתמשים בו ערבים ויהודים ביחד? אכן, היו תקופות בשיא הטרור בהן הכביש היה סגור לערביי יש"ע, אולם משדוכא הטרור הוא נפתח מחדש לכולם, וטוב שכך. לא שמעו את המתנחלים מקימים על כך קול זעקה.

אם כן, במה שונה כביש 443, שעל פתיחתו על-ידי בג"צ גם לערבים רעשו אמות הסיפים? בכך, כמובן, שהוא משמש בעיקר "ישראלים" הנוסעים מתל אביב לירושלים ולהפך, בעוד שכביש 60 משרת כמעט "רק" מתנחלים. למענם, "שלטון הכיבוש" הישראלי לא ירחיק ערבים. האפליה הזאת בין יהודים ליהודים היא גם החטאה משפטית בולטת, מפני שחוקית הופקעו הקרקעות לצורכי כביש שישרת את המקומיים דווקא, ערבים כיהודים.

גם הנימוק הביטחוני אינו מחזיק מים. הסגירה אינה מונעת ממפגעים להגיע רגלית אל הכביש, כפי שקורה בפועל. ארבעה כפרים בלבד סמוכים לכביש - בית ליקיה, בית רור תחתא ופוקא וא-טירה, ובהם כמה אלפי תושבים. גם אם מוסיפים עליהם מספר כפרים עורפיים, עדיין אין זה המון רב. בהחלטתו הצודקת לא מנע בג"צ מהשלטונות הטלת הגבלות - למשל, לאפשר את התנועה רק לתושבי הכפרים הללו, שהכביש בלאו הכי חסום בפניהם משני קצותיו: מחסום ירושלים ומחסום מכבים. תתאפשר תעבורה פנימית בין הכפרים ולרמאללה, ועל כך ניתן לפקח.

אין הצדקה לזעקות העולות מן "המחנה הלאומי". הגיע הזמן להפנמה, שכל הפרדה בין יהודים לערבים שאינה כורח ביטחוני חיוני ומיידי, מקדמת את חלוקת הארץ ולהפך, יומיום של דו-קיום מחזק את אחיזתנו במולדתנו. האויב הוא זה, המחפש בנרות כל שביב של "אפרטהייד".