עבדים היינו

ברק אובמה התערב, והעולם שלהם התהפך. שימו לב לנימת הלעג לכל מה שהיה קודש לפני חודש. הרי שוב ושוב כתבתם שבדיוק על זה גאוותנו. שימו לב לניכור: "החייל החטוף", "האב". כאילו אין להם שמות. כאילו לא הייתה זו כמעט נורמה מחייבת לקרוא לחייל שלנו בשמו הפרטי גלעד, כמו לילד של כולנו, ולקרוא לאביו נועם שליט, כמו לאיש מוכר ויקר, בלי צורך להסביר מי הוא.

עד לפני חודש דברים בכיוון הזה, אבל כמובן לא בחריפות כזו, אפשר היה לשמוע פה ושם מאיש ימין שנתנו לו פתחון פה בקצה העיתון לטעון את טענותיו כמעט בלחש אחד מול עשרה. ופתאום דורון רוזנבלום, ואורלי אזולאי, וכתבת שער. הטיעונים שלהם נכונים בעיניי, גם אם לא הסגנון הבוטה והלועג. אבל לפני שלושה שבועות איש מהם לא היה כותב כך על עיסקת שליט, ושום עורך לא היה מפרסם דברים כאלה. איך התהפכתם ככה בן לילה?

ברק אובמה נתן את ההוראה וכמו במטה קסם כל האליטה שינתה את עמדותיה מקצה לקצה. אין לי מושג איך זה עובד. אני לא יודע אם בפועל איזשהו גורם אמריקני עבד על זה, נפגש עם עיתונאים ישראלים או העביר דף מסרים לעורכים ולמשפיענים. יותר סביר בעיניי שהשינוי עבר בלי שום פעילות יזומה. מספיק היה להדליף את עובדת ההתנגדות האמריקנית לשחרור מחבלים, כדי שהמסר יעבור בין החבר'ה כמו שריקה חרישית ששורקים בעלי כלבים מחונכים היטב, ומשם והלאה מנטליות העבדים כבר תעשה את שלה.

אני חושב שהאין-סיפור הזה, הוא הסיפור הכי משמעותי של החודש. אם תרצו, אולי של העשור.

והתשובה היא: ברק אובמה. עבדים היינו לפרעה במצרים, עבדים אנחנו לאמריקה בירושלים. עבדים במובן הנפשי הכי עמוק. לא רק שקט השתרר פה כאשר התברר שאמריקה לא מעוניינת בשחרור מחבלים תמורת גלעד שליט. פתאום אתה שומע מהמיינסטרים של העיתונאים וההוגים השמאלנים את הטענות והעמדות שעד אתמול היו נחלתו של הימין המושתק. בידיעות אחרונות בגיליון השבת שעברה מופיעה על השער של המוסף הפוליטי תמונתו של חייל אמריקני בשם בו בראדל.

בראדל, מספר העיתון לקוראיו, נחטף בידי הטאליבן לפני שבעה חודשים, אבל רוב האמריקנים לא שמעו את שמו מעולם, משפחתו מקפידה על דממה, וכלי התקשורת בארה"ב משוכנעים שהממשל עושה כל מה שניתן. מדהים? שואל העיתון רטורית, ומשיב: לא כשמדובר בארצות הברית. שלושה כתבים שלח ידיעות כדי להביא את הסיפור הזה, והם לא שוכחים להעיר שהכתבה שלהם בעיתון ישראלי היא כנראה הארוכה ביותר שהתפרסמה על בו בראדל. לפני שאובמה נתן את ההוראה, כתבה כזו הייתה יכולה להתפרסם בארץ אולי בעלון ימני לבתי כנסת. ופתאום ידיעות אחרונות בכבודו ובעצמו. ולא רק הוא. באותו יום מספר גם הארץ סיפור דומה לקוראיו. "לפני ימים אחדים", כותב דורון רוזנבלום, "שוחרר בן-ערובה בריטי בשם פיטר מור, איש מחשבים שנחטף לפני יותר משנתיים על-ידי ארגון טרור בעירק. אביו סיפר ששום גורם ממלכתי לא יצר איתו קשר, ועצם חטיפתו נודעה לו רק כאשר שוביו שידרו קלטת וידיאו. הממשלה הואשמה בעסקה עם החוטפים, אך הכחישה בתוקף: דובר משרד החוץ אמר שהשחרור נבע משיקולים פוליטיים של חוטפיו. אלמלא כן - ספק אם היה חוזר בחיים".

אחר-כך עובר דורון רוזנבלום אלינו, ולועג "לממדים המוגזמים עד כדי פסיכוזה המונית, שתופס העיסוק הציבורי בעניינו של החייל החטוף. אנו מוצפים", הוא מתלונן, "דיווחים דקדקניים על כל מיצג, עפיפון, בלון, צעדה או מעגל יוגה שאמורים 'לשחררו'; אנו מדווחים על כל יציאה וחזרה והתבטאות ופגישה של האב, מעודכנים בחופשת חג המולד של המתווך הגרמני, בכל ניע שערה בזקנו של חאלד משעל...".

אם תרצו, תוסיפו לזה עוד חצי שאלה. מאין שאבה ממשלת נתניהו את האומץ לדחות את העסקה למרות כל הלחץ הציבורי הכבד והקמפיין הענק. אני לפחות הופתעתי מזה. מגעים הרי נמשכו כל הזמן בלי דיונים דרמטיים בקבינט. המתווך הגרמני בא והולך, חגי הדס נוסע ושב, ואת הדיווחים וההחלטות מקבל ראש הממשלה לבדו, אולי בשיתוף שר הביטחון. אם הדבר הגיע לדיון בקבינט פירוש הדבר שזה הרגע הדרמטי שבו המתווך אומר שהגענו להצעה האחרונה ועכשיו זה או כן או לא. או שחרור גלעד או פיצוץ של כל העניין. ואכן באותו יום כל כלי התקשורת וכל הלוחמים למען גלעד שליט הבינו שהגענו לרגע הקריטי. לא היה ביום הזה שום נושא אחר בחדשות. כל המדינה עמדה בחוץ לשמוע מה יוחלט. צריך היה הרבה אומץ לב כדי לומר ברגע כזה 'לא' מול פני כל האומה. ותודו שאנחנו לא רגילים לאומץ לב כזה אצל ממשלת נתניהו. מה קרה שם ששינה את כל התמונה הצפויה, ומה גרם לכך שכל המתח התפוגג והסירוב של נתניהו עבר בשקט מוחלט של הסכמה?

התשובה העצובה לשאלה הזו התגלתה כעבור ימים אחדים. היא עצובה בעיניי לא בגלל המהות - אני חושב שטוב עשתה הממשלה שלא נכנעה לחמאס ולא לקמפיין. היא עצובה בגלל הדרך והמשמעות העמוקה שלה. בידיעה קטנה שהופיעה בשולי החדשות נאמר שממשל אובמה הביע אי-שביעות רצון מן העסקה המתרקמת, ופנה לראש הממשלה בבקשה תקיפה שלא לאשר אותה. אנחנו נלחמים בכל העולם נגד האסלם הקיצוני, אמרו האמריקנים, ואתם הולכים לשחרר פתאום אלף מחבלים של החמאס? השתגעתם? בגלל חייל אחד? צודקים האמריקנים, אבל לי זה גורם עצב גדול. לממשלת ישראל כשלעצמה אין עמוד שדרה מספיק חזק כדי לעמוד מול הטרור המאיים עליה, והיא מרגישה שבלתי-אפשרי לעמוד מול הורים מודאגים ומול לחץ התקשורת המתוזמרת. אבל כשמתברר שזה פוגע באינטרס אמריקני פתאום זה אפשרי. מי שנתן את ההוראה לממשלת ישראל בעניין הזה - אפילו בעניין הזה - הוא ברק אובמה. עצוב, אבל זו רק ההתחלה. כי מילא ממשלת ישראל. אנחנו הרי מכירים את הקלישאה השמאלנית שעם כל הכבוד לעצמאות ולזקיפות הקומה הישראלית, מול דרישה אמריקנית תקיפה אין לנו ברירה אלא להתכופף. נניח שזה נכון. אבל העיתונות הישראלית, האליטות הישראליות, המפגינים, האימהות, הפרשנים - מי הפך את עורכם בן לילה? הרי רק אתמול הייתם הופכים עולמות נגד נתניהו על סירוב כזה. מי נתן לכם את ההוראה לשתוק?