משא-ומתן בבזאר המזרח-תיכוני

כאשר שורר ואקום מדיני, ראש הממשלה אינו נוטל יוזמה, רק מפריח רמזים של תוכנית מדינית, הליכוד - מפלגת השלטון - אינו אומר במפורש ובמפורט מה הוא מציע כפתרון לסיכסוך, או שהוא מדבר בכמה קולות, ואילו מפלגת העבודה כמעט איננה קיימת, ברור כי יקומו אחרים ויעלו רעיונות משלהם, תוכניות לנסיגה ולהתקפלות למיניהן, יהיו הם מקרב הפוליטיקאים או מן האקדמיה והתקשורת. זהו לכאורה פשר היוזמות למיניהן, שמתרוצצות בימים אלה כסחורה מוצעת לכל קונה בשוק המציאות הפוליטי.

גם אלה שאינם מסכימים עם יוסי ביילין, עמי איילון ודומיהם, ה"בון טון" שלהם הוא להטיח האשמות במי שמנהיגים היום את המדינה: היכן התוכנית שלהם? מה החלופה שלהם כפתרון קבע לעימות הממושך? איזו תקווה נותנת הממשלה הן לאזרחי ישראל והן לציבור הפלשתיני? האם יש באמתחתה משהו שיתקבל על דעת הצד השני? שאלות-טענות אלה חוזרות ונישנות בפי כל תומכי תוכניות הוויתורים מרחיקות הלכת, אותן הם מנסים למכור לכל מי שמוכן להאזין, לשקול ואולי אף לקנות.

קל להם למכור את סחורתם הקלוקלת במערב, קל להם לזכות בתמיכה של דמויות דהויות מסוגם של ריצ'רד דרייפוס, ג'ימי קארטר, נלסון מנדלה, ושל אירגוני שמאל קיצוניים וקיקיוניים, רעשניים וסרבנים. קל להם לערוך הצגות ראוותניות ועוד להשיג בקלות מימון נדיב מהאוצר של העם השווייצי ושאר מקורות זרים. אפילו לממשל האמריקני ובמיוחד ל"סטייט דיפאטרמנט", נוח להביע אמפאטיה, תמיכה, במהלכים מסוג אלה, שכל כולם נהגו במוחם הקודח של ישראלים. הם מקלים על "בעלי הבית" בעולם להצביע על "השג", "פתרון" לסיכסוך הישראלי-פלשתיני על חשבון צד אחד בלבד, הישראלי כמובן.

אם מתוך ישראל עולים פתרונות כאלה חדשות לבקרים, אם ישראלים הם אלה שמנדבים את כל הוויתורים ונוטלים על שכמם את כל האשמה, אם הם נענים בהכנעה לכל תביעות הצד השני, מוכנים לספוג את כל העלבונות המוטחים במדינתם ובממשלתם ולקבל על עצמם אחריות למצב ולאלימות - מי הם קולין פאוול, קופי ענאן ומועצת הביטחון, שיתווכחו עימם? אל לנו להתפלא אפוא, ששר החוץ האמריקני או מלך מרוקו מארחים את הצמד ביילין-עבד רבו, כאשר השני בצמד-חמד זה יודע בסתר לבו: "הבנות ז'נבה" הן הישג מרחיק לכת לפלשתינים, שלא ויתרו מצידם כהוא-זה.

יאסר עבד רבו היה מוכן ל"תשלום" אחד - ללכת לטקס ההזוי בז'נבה, ולהרים את ידו מעלה לעיני כל המתכנסים וכל מצלמות הטלוויזיה, כשהיא אוחזת בחוזקה בידו שמאל של ה"פודל" שלו. הכל ראו את הבעת הסיפוק הזרוחה על פניו, לעומת עגמומיות מבעו של בן-זוגו הישראלי. עגמומיות שדומה כי לא נמחקה מעל פניו מאז, למרות "כבוד המלכים" שזכה לו בזירה הבינלאומית.

הוגי תוכניות מדיניות בצד הישראלי, רובם ככולם מחוגי השמאל, יכולים להתברך בהישג אחד לפחות ולנפח אותו מעבר לכל פרופורציה. במידת מה הם הצליחו לגרור אחריהם כמה מדוברי הממשלה עם ממלא מקומו בראשם, מצד אחד, וכמה מדוברי העבודה עם יו"ר המפלגה, מצד שני. אהוד אולמרט מתגאה, שהוא האנטי-תיזה לביילין, אבל עליו להודות, אין מנוס מכך, כי גם הוא כבר נמצא על מסלול ההמראה לז'נווה, הגם שעדיין לא הרחיק לכת כמו קיצוני השמאל. שמעון פרס, כמובן בהשפעת ההצלחה הבינלאומית של ביילין, מציג "תוכנית הינתקות" משלו, שאיננה שונה בכלום מרעיונות אוסלו, ז'נבה ודומיהם. ואילו ראש הממשלה מעלה - בהרצליה, לא בכנסת - רעיונות, לא תוכנית - שבמרכזם "העתקת מאחזים לא חוקיים".

אלה כמו אלה פשוט אינם חיים לגמרי את המציאות המזרח-תיכונית. אילו ביקרו באחרונה בשוק בעיר העתיקה בירושלים, או בחאן הגדול באיסטנבול, היו נוכחים לדעת, איך מתנהל מו"מ בבזאר המזרחי, איך מכבדים קונה ובלבד שיתמקח. יבוזו לך שם, כאשר יוצע לך מחיר לפריט שחשקה נפשך בו ואתה אפילו לא תרים גבה, תזדרז להושיט יד לארנקך. בוודאי זה יקרה, כאשר כן תתחיל להתמקח - עם מלוויך שבאו איתך לשוק...

אין שונה הדבר בבזאר המדיני של המזה"ת. גם בו מביטים בבוז על ישראל, שאיננה יודעת את תורת המיקוח המדיני, כפי שכל מנהיג או סוחר ערבי היה מצפה ממי שבא למשש את סחורתו ולנקוב מחירה. הם רואים חולשת "קליינטים" כמו אהוד אולמרט, שמעון פרס, יוסי ביילין, עמרם מצנע ועמי איילון. הללו אינם שווים בעיניהם כקליפת השום. הללו נחשבים בעיני עבד-רבו, עריקאת, וכמובן ערפאת, לטרף קל, ללקוחות שמוכנים לקנות כל חתול בשק כמעט בלי כל ערעור ומחשבה שניה, ולשלם בעבורו את המחיר המלא, המקסימלי, שאפילו המוכרים לא חלמו לקבלו.

ערפאת ועושי דברו מבינים היטב, שלחופו המזרחי של ים המלח או לחופו הצפוני של אגם ז'נבה היה להם עסק עם אלמנטים שוליים בפוליטיקה הישראלית, חסרי חוט שדרה לאומי, שכל מה שידרשו מהם ימהרו להעתר לו. רק תן להם קצת "שלום" וקצת "שקט", כמה כותרות וכמה כיבודים. אותם בני-שיח פלשתיניים, שהם אולי קצת מתונים בקנה מידה פלשתיני, רואים לבטח במהלכים הללו, ובנכונותם ללכת למפגשים משותפים ולטקסים נוצצים, מעין בלון ניסוי למשש באמצעותו את הדופק של החברה הישראלית בכללותה לאחר שלוש שנות אינתיפאדה.

האם מהלכי ביילין-את אולמרט-את פרס אינם ראשית הסחף בחברה הישראלית? האם הסחף אינו מגיע כבר לדרגים הגבוהים ביותר, לממשלה, ואף לחצרו של בעל-הבית? האם הלחץ הבינלאומי, המשך הטרור, השביתות, ההתכתשויות הפנימיות בכנסת וברחוב, אינם עושים את שלהם? האם אין הם ראשית ההתפוררות של החברה היהודית וראשית התערערות חוסנה? אלה הם שאלות ששואלים את עצמם מי שמתבוננים בימים אלה אל החברה הישראלית, בין שהם דורשי טובתנו ובין אם הם מבקשי רעתנו.

יש להם לפוליטיקאים המתוחכמים במוקטעה, ביריחו ובעזה סיבה טובה להיות מרוצים. מתברר, כי הסבלנות המזרחית עובדת ועוזרת. למרות הסבל הגדול שנגרם לבני עמם, איש במחנה שלהם אינו מקטר, אינו מעלה שאלות, אינו מבקר ואינו מציג חלופות. מבחינתם זהו יתרון עצום, שמאפשר לערפאת ולחבריו להמשיך בשלהם, ביצירת מראית-עין של נכונות ללכת לתהליך מדיני כלשהו, שבו כביכול הם מוותרים על "זכות השיבה" ומכירים כאילו בזכות הקיום של ישראל.

מצד שני, הם רואים את הפיצול בצד הישראלי, את הווכחנות, את התקשורת שמתגוללת על השלטון ועל שרון, את הסופרים ואנשי מדע המדינה, שמנתחים וכותבים על אשמת ישראל ועל כאב הפלשתינים, את תופעת הסרבנות החמורה הזוכה לתהודה חסרת כל פרופורציה. הם רואים - ונהנים. "עלינו על הדרך הנכונה להשגת היעד" - הם בוודאי חושבים בסתר לבם. "השלב הראשון בתוכנית השלבים הערבית-פלשתינית לחיסול ישראל כבר נמצא בדרך להגשמה". כבר רואים "סימני נפט" לפיהם ממשלת הליכוד נסחפת בעקבות "ממשלת ביילין" ונוטה אף היא לעלות על מסלול של ויתורים.

הגם שכלל אינו מוסמך לנהל מו"מ בשם ישראל, נקב יוסי ביילין, כשהוא על סף שבירת הכללים הדמוקרטיים, מחיר-מקסימום לטובת הצד השני, שלא על-פי כללי הבזאר המזרח-תיכוני. אהוד אולמרט, שנחשב ל"מספר 2" בממשלת שרון, מעבר לעצם סטייתו ממצע הליכוד, אף הוא אינו קורא נכונה את "מפת השוק המזרח-תיכוני". מנגד, בעיני עבד-ראבו נעים ההליכות והסמכותי, כמו גם שאר בכירי ה"רשות", מה שנחתם בז'נבה ומה שנאמר בראיון לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", לא אמור להיות סוף-פסוק. זהו רק ראשית המו"מ האמיתי ומכבש הלחצים, שעוד בוא יבואו.

מבחינתם, הבנות ז'נבה והרעיונות בראיונות מבטאים בבירור סחף בעמדות ישראל, שהגיע כבר לדרגים הגבוהים ביותר. הם רואים בכך מעין התחייבות מוקדמת של ה"תוקפן" וה"כובש" למה שכבר "מונח בכיס", ואידך זיל גמור, התמקח, לחץ ודרוש. על פי התנהלותם של הפלשתינים עד כה, על פי מהלכי ההונאה שלהם, אכן יש להם בסיס להאמין שגם עם שרון עשויים הדברים להתנהל באורח דומה. הדבר יקרה רק אם ישראל והעומד בראשה לא יעצרו על סף המידרון המדיני, לא יקיצו משלוותם אל מול התוכניות המדיניות הנרקמות נגד ישראל בין אם במסדרונות האו"ם בניו-יורק, בין אם ב"סטייט דיפארטמנט" בוושינגטון, בין אם בחדרי סיעות השמאל בכנסת ובין אם במוקטעה ברמאללה. מה שהיום הוא וירטואלי, עלול להיות מחר בגדר פתרון כפוי.

איננו דורשים מממשלת שרון להציג תוכנית-חלופית, הגם שראש הממשלה כבר רמז ויותר מרמז על נכונותו לוויתורים. אל לו לראש הממשלה להתפתות להכרזות ולמעשים רק בגלל ביקורת שעולה ממאמרי חכמולוגים, המלגלגים כי אין לממשלת ישראל יוזמה משלה, אין שומעים ממנה מה תקווה היא מציעה לעם ולעולם. אל לו לפזר פרורי רעיונות בלתי מגובשים רק כדי להקהות את חצי הביקורת, שמניעיה אינם טהורים. אל לו לאפשר לשרים בממשלתו להפריח מצידם תוכניות-בוסר, שמרכז הליכוד ידחה על הסף.

במזה"ת, לטוב ולרע, אנחנו חיים במציאות בזארית ואולי גם ביזארית, ושומה עלינו להתאים עצמנו אליה. במציאות שכזו כל מה שעל שרון לעשות, הוא לחזור ולהכריז על עצם נכונות ישראל ללכת למו"מ מדיני, כמובן לא לפני שייפסקו הטרור והאלימות כליל. כל מלה נוספת - מיותרת. כל רמיזות על כוונות ומחשבות שמתרוצצות במירווח שבין האוזניים - אין בהן תועלת. הקלפים צריכים להיות צמודים לחזה. רק כשיישבו שני הצדדים, הרשמיים והמייצגים, אל שולחן המו"מ, תגיע העת לחשוף אותם. המגמה היא להגיע - כמובן, אחרי מיקוח קשה, שיהיו בו מעלות ומורדות - להסכם אמיתי ויציב, ששני הצדדים מוכנים "לחיות עימו".

לפני הכל יש לזכור: הוויכוח הוא על סחורה ששמה בערבית "הגדה המערבית ורצועת עזה" ובעברית "יהודה, שומרון וחבל עזה". שניים אוחזים בטריטוריות אלה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. מה הפתרון שהיה נמצא לו ה"סחורה" היתה מוצגת בשוק המזרחי? - מיקוח עז בתחילה ופשרה לבסוף, בתנאי ששני הצדדיים רוצים להשיג את מבוקשם ונכונים להתפשר. מי שמראש מוותר על מחציתה, סופו שיאבד את כולה.

את העמדה המיקוחית הזאת צריכים מנהלי המדיניות שלנו למהר ולאמץ. כאשר השטחים נמצאים כולם בשלטוננו הצבאי, בעוד אשר האוכלוסיה בהם היא ברובה פלשתינית, פתרון הקבע צריך להיות כזה שיבטיח שרוב הפלשתינים לא יימצאו באחריותנו.

מחנה השלום האמיתי נמצא לא בשמאל הקיצוני כי אם בימין האחראי. זהו מחנה שמשלב בעצם מהותו והגדרתו את שתי מלות התואר: שלום ולאומי. על כך יש להוסיף מלת תואר שלישית: דתי. מי שהוא באמת לאומי ואינו בוחל בשלום על כל משמעויותיו, יודע כי יש מחיר לשלום, אבל אין שלום בכל מחיר. יש שלום רק מתוך אחריות לאומית, נקיטת זהירות מירבית, הכרת המנטאליות של הצד השני, ותוך שמירה על קווים אדומים שאותם בשום פנים ואופן אין חוצים. שלום לא יושג על-ידי הפרחת רעיונות בטרם עת, בוודאי רעיונות שאינם בשלים ואינם מתוחכמים, מעל גבי העיתונים או בתוכניות אירוח בטלוויזיה.

בכל זאת, אין זה נכון לומר שאין מבינים אצלנו לחלוטין איך מתנהל מו"מ מזרח-תיכוני, והא ראיה: המו"מ בין האוצר להסתדרות. הוא מתנהל על גבם של אזרחי המדינה כולם ודורש משני היריבים עצבי ברזל. שני הצדדים לסיכסוך מפגינים כושר מיקוח אדיר, מציגים תביעות מאכסימום, יש להם קלפי מיקוח ועיזים, שאינם ממהרים לשלוף אותם בטרם עת, וברור להם כי יגיעו לבסוף להסכם. שניהם יודעים שאלה הם כללי המשחק במזה"ת.

אם לא כך יתנהל המו"מ המדיני מצידה של ישראל, לאחר שיובשלו התנאים לתחילתו, לא יהיה בו טעם. תבוסתנו תובטח בו מראש.