ההיית השידור הציבורי או חלמתי חלום?

המשלים הם רבים, הנמשל הוא אחד: מסה אדירה של מידע נסחרת בעולם, ועיתונים, תחנות טלוויזיה, רדיו, אינטרנט ועוד, קונים מלוויינים החגים בשמים ומפפראצי הנופלים בלילות מצמרות עצים הגדלים ליד חומות ארמונות החלומות ומרפסות ההזיות - מידע, וקובעים הלכה שקרית בעולם: המידע שייך למי שמוכר אותו! זה לא נכון. זה לא יכול להיות נכון.

כשם שהמידע כי כדור הארץ הוא עגול שייך לקהיליית האדם באשר הוא, כך גם המידע כי האינקוויזיציה עומדת להעלות על המוקד כל מי שיישבע ברבים כי הארץ נעה סביב השמש - אינו שייך לא לכנסייה, בוודאי לא לאומלל העומד להישרף, אלא לאדם באשר הוא אדם. הוא חלק מן המידע כי כדור הארץ הוא עגול. המאבק על האמת הזאת, הוא חלק מן האמת. 'כדור הארץ הוא עגול' אינו שונה במהותו מן המידע על רעידת אדמה בהאיטי, או רצח עם בדארפור, או שוד של היכל פוקר באירופה או אפילו לא לעובדה כי סבו של בקהאם היה יהודי. בעלי עניין גובים כסף בעבור נגישות אל מידע שאינו שלהם. באמצעות המחיר של עלות הנגישות אל המידע, הם קובעים את ערך המידע. מה שכל אחד יכול לדעת אינו שווה הרבה גם אם נאמר שמדובר בסופר-מידע, כגון מהו המרחק בקילומטרים של שנת אור. הוא לא שווה הרבה, כי אין בעולם מי שחולק שמידע זה שייך לכלל האדם. אבל יש חולק אם מידע על תוכניות האוצר, על כוונות הממשלה ביחס לשיחות עם הפלשתינים, על בריתות שכרתו מפלגות אלה עם אלה או אלה נגד אלה כדי להבטיח את האינטרסים שלהן - שייך להם או לציבור.

זכות הציבור לדעת היא בעצם זכות הציבור לשלוט על מה שבעצם שייך לו! הממשלות, בארץ ובעולם, המפלגות בכל מדינה ומדינה, בעלי ההון, טייקוני המדיה המסחרית, עושים כל שהם יכולים ואפילו למעלה מזה כדי לנכס לעצמן את המידע, ולשמור באמצעותו על האמת הרצויה להם, על הסיסמה "טוב לשקר בעד ארצנו", על הכוח. בעידנים פרימיטיביים שלא פסו עדיין מן העולם, ניכסו את המידע השייך לציבור בבוטות. בגסות, בהטלת חנק של שעמום ושיממון על הצופה ועל הקורא. בעידן הבידור כאחד ממיצגי עבודת האלוהים, 'האח הגדול' עוזב את 1984 רכוב על ציקלון הרייטינג ועושה במידע שאינו שלו ככל העולה על רוחו על-ידי שיתוק עצבי הביקורת של הצופה.

זה בעצם הקרב על השידור הציבורי. השידור הציבורי, בלי להיכנס לכל פרטי הסוגייה העצובה הזאת שימיה כימי השלטון, הוא בעצם הצהרה צלולה כי המידע הוא משאב השייך לציבור. בעידן בו כוחות השוק והפוליטיקה משביעים אותנו להאמין בדוקטרינה כי הציבור שייך לבעלי הנגישות למידע. הקרב על השידור הציבורי דומה, אולי אפילו זהה, לקרב הנראה כאבוד בין הטוענים כי הכנרת שייכת לאזרח, לבין הפוסקים כי מי שגודר את הגישה לכינרת וגובה כספים מבעלי הרכב הבאים לפוש שם, הוא הבעלים על הכנרת מפני שהוא יכול על הרוחצים והרוחצים אינם יכולים עליו. זוכרים את השיר "הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום"? מה נשיר לשידור הציבורי?