מבצע "סרזנט" - 40 שנה אחרי

למרבה הצער, התפתח המבצע בגזרה הדרומית באופן שונה לחלוטין. יואב, שלא הצטייד באמצעים לראיית לילה (שרק החלו להיכנס אז ליחידות המיוחדות), נתקל באויב כבר בתחילת תנועתו, ושישה מאנשיו (ויואב בראשם) נפגעו כבר במטח האש הראשון. השמינייה הדרומית בפיקודו של דני אנקר חזרה צפונה, שיתקה את אש המצרים ופינתה את הכוח כולו (לרבות שני הרוגים ושישה פצועים) בחזרה לשטחנו. הסתבר כי מי שהושפע יותר מכל מהמכה שספג הכוח הדרומי, היה רב אלוף חיים בר לב ז"ל. את זאת למדתי במהלך התחקיר שלאחר הקרב, וגם התאפשר לי לזהות את הפער בין ההלכה הצבאית למעשה עצמו, וזאת כאשר הצגתי את מהלכי הקרב בהדגשת השיחה שאיפשרה את ביצוע המשימה. גאה על ביצוע המשימה בשלמות, קוטע ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל את דבריי ואומר: "פצי, זאת התנהגות חסרת אחריות, היית צריך לתת מכת אש ולברוח!" בדיוק הפוך מהמשימה שקיבלתי - לצלוח, להיתקל ולהשמיד את הכוח המצרי על גדת התעלה.

כעבור שלושה חודשים צלחנו את תעלת סואץ בשנית ("מבצע ויקטוריה", יוני 1970), שם טיהרנו שטח של כשני קמ"ר, ובכך הנחנו את תו"ל הצליחה כמסד למפנה במלחמת יום הכיפורים.

• נקודת התורפה של האויב נמצאת בעורפו בזכות ערפל המלחמה - שהוא שווה-ערך לחומת בטון. לכן, בזכות חסינותה מכדורי תותח וגם רובה, ומשום המסתור שמעניק ערפל המלחמה, יכול התוקף להגיע ללא פגע בסמוך לאויב ולהשמידו.

• מורשת קרב שנחקרה ואומתה, היא מתנת הנופלים "שבמותם ציוו לנו את החיים". משמע, עלינו החובה לחקור ולהפיק את לקחי נפילתם במיטב האפשרי.

והנה, ממש סמוך לצליחה, נזכרתי במעלליו של סרן ירמי בורדנוב ז"ל, שנפל בפעולת קלקיליה, ערב "מבצע קדש". בין פעולות התגמול שבהן השתתף משכה את עיני פעולת חדירה שקטה לרצועת עזה, שמטרתה הייתה לאסוף מודיעין. ליד הכפר אל-בורג' התגלה הכוח, אך הצליח לנתק מגע ולבצע את משימתו בזכות שיחה נינוחה שניהל ירמי ז"ל עם המצרי שגילה אותם. לדידי, היה בכך ביטוי לאומץ לב בלתי רגיל ופתרון מבריק לביצוע המשימה. האירוע הזה שבו נזכרתי גרם לי לומר את המשפט הבא בסיום התדריך לפני הירידה למים: "איש לא יוזם דיבור וירי - חוץ ממני".

לבוש חליפת צלילה ירדתי למים ובעזרת כבל שנמתח בין גדות התעלה עליתי לגדה המערבית. שם סרקתי בעזרת "משקפת אור כוכבים" את השטח וזיהיתי עמדת אויב ובה שלושה חיילים מצריים. ובעוד חייליי צולחים את מכשול המים בחושך מצרים - תרתי משמע - ובקור מקפיא (היה זה אמצע מרס) גיששתי באפלה וחתכתי כבל טלפון שהוביל לעמדת המצרים. לאחר שעלה אחרון הלוחמים לגדה, לחשתי תדריך אחרון, הצבעתי על מיקום האויב והתחלנו לנוע.

כוח אחד בן שמונה לוחמים, שעליו אני פיקדתי, נע צפונה, ואילו סרן משה אברהמי (שנפצע אנושות שלושה חודשים מאוחר יותר, בפשיטה נוספת מעבר לתעלה, שזכתה לשם הקוד "מבצע ויקטוריה") נע בראש אנשיו דרומה.

ב-50 המטרים הראשונים בוצעה תוכנית הפעולה כמעט בשלמותה, אך לאחר מכן זרמה הפעולה באפיק בלתי מתוכנן ובלתי צפוי. הכוח בפיקודו של יואב ז"ל, שפעל כשני ק"מ מדרום לנו, נתקל מיד עם תחילת תנועתו באש האויב, לרבות פצצות תאורה שהרים לאוויר. הדי הירי ואור הפצצות משכו את עיניה של חוליית האויב שהייתה צפונית לכוח שלי, וכשהפנו את מבטם דרומה ראו על-רקע פצצות התאורה קבוצת חיילים ההולכת לקראתם.

"מין הדא?" קראו לעברי המצרים, ואני, טעון במורשת ירמי ז"ל, אך בור בשפה הערבית, עניתי במעט המילים שידעתי: "אנא סאלח, ואנא מן גייש" ועוד קשקושים סתמיים שנאמרו בביטחון, שכנראה הספיק כדי לשכנע את המצרים שאנחנו מכוחותיהם. וכך, תחת חסות המלל כערפל קרב סמיך, התמדנו בהליכה עד לטווח שאיפשר קשר עין ופתחנו באש שהרגה את שלושת החיילים המצריים. לאחר ספירת חללי האויב לקחנו מקלע "גוריאנוב" וירדנו דרומה אל נקודת החזרה, שם פגשנו את משה (מוסה) אברהמי ואת אנשיו שהצליחו להרוג כארבעה חיילי אויב. ומשם, ללא שריטה וגאים על הפעולה המושלמת, ירדנו למים וחזרנו לגדה המזרחית ומשם הביתה (לבלוזה).

בהתאם לפריסת הכוח המצרי ולתנאי השטח גובשה התוכנית המבצעית. עיקרה של זו היה ששני כוחות (16 לוחמים בכל כוח) יצלחו את התעלה בו-זמנית ובחשאי, בשחייה ובאמצעות כבל. הכוח הצפוני - בפיקודי [שלי, הכותב] - יועד לצלוח בק"מ ה-28, והכוח הדרומי, בפיקודו של יואב לוי-גולן (לימים אל"מ) - בקילומטר ה-30. לאחר השלמת הצליחה אמור היה כל כוח צולח להתפצל לשני כוחות משנה, בני שמונה חיילים כל אחד. הכוחות הצפוניים אמורים היו לנוע קילומטר אחד דרומה, ואילו הכוחות הדרומיים אמורים היו לנוע קילומטר אחד צפונה. בדרכם הם אמורים היו להיתקל בכוחות אויב ולפגוע בהם.

ההכנות כללו תרגולים רבים על מודל וכן שיתוף פעולה עם לוחמי הקומנדו הימי. לשם השלמת ההכנות יצאנו יומיים לפני יום ה-ע' לאזור שבו תוכננה הצליחה כדי להשקיף על השטח ולהכיר את שגרת יומם של המצרים.

בחצות הליל, זמן קצר לפני שיצאנו לדרך, נפגשתי עם אלוף הפיקוד (אריאל שרון), שהמתין כדי לברך ומן הסתם גם לשם תדרוך אחרון. "פצי, בצע את משימתך כהלכה, ובעיקר ללא נפגעים", אמר האלוף. ההנחיה הזאת לא הרפתה ממני וגרמה לי "לשבור את הראש" כיצד לתרגם אותה בשטח. הרי כל בר-דעת יכול היה להבין את הקושי העצום שהיה כרוך בהוצאתה אל הפועל. הוטל עלינו גם לצלוח את התעלה מול עיני המצרים, גם לטפס על הגדה המערבית ואחר כך לנוע על כביש מישורי ללא מחסה נוכח אויב מחופר, להיתקל בו ולגרום לו אבדות. הרי כל אחד מהשלבים האלה היה עתיר סיכונים - לא כל שכן השילוב של כולם ביחד.