מאז היווסדה, עמדו בראש המערכת השלטונית בישראל אנשים כה בלתי תקינים, כפי שעומדים בה כיום: ראש הממשלה, שר החוץ ושר הביטחון. אחד מהם חשוד בפלילים, שניים מהם נגועים בנהנתנות ובראוותנות. התנהגותם של כל השלושה לוקה ברישול, באטימות ובהיעדר חוש מידה עצמי.
בנימין נתניהו,
אהוד ברק ו
אביגדור ליברמן. השילוש הלא קדוש. המשולש השלטוני. משולש שווה צליעות.
ברית השלישייה הזו מהווה את הגרעין הקשה של הנהגה לאומית מסוכנת, במידה מסוימת אף מופקרת, חסרת אחריות, אטומה כאטימותם של מנהיגיה. סכנתם של שניים מהשלושה – להוציא את ברק – היא כה חמורה, עד כדי סיכון ישראל לדעת, כלומר – עד כדי היתכנות הולכתה לאבדון. לאיבודה לאי-דעת.
גם בארצות הברית "ידידתנו הנצחית", לכאורה, בת הברית היחידה, החיונית, הבלתי ניתנת לוויתור, מעזים השניים את פניהם ואת מצחם, בודקים את סף הגירוי של עצביהם הרופפים, משחקים עימה באש.
ייהרס הכל, אבל תיבנה ירושלים. יבער המזרח התיכון – שיישרף?! – ובלבד שלא תופסק הבנייה בפאתיה, במבואותיה, בשכונותיה. יצקצקו האמריקנים ויצפצפו, יתריסו אומות העולם כולן, אבל לעזאזל כולם, לעזאזל הכל – אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה.
לא רק המזרח התיכון עלול לגעוש, לרתוח ולהתפוצץ על יושביו. המרחב השמי – או, אם לדייק, האנטישמי – כולו, מהודו ועד כוש, יסער ויבעיר כאן תבערה עולמית. אבל ירושלים תיבנה. על אפן וחמתן של כל אומות העולם.
מנתניהו ומליברמן נואשנו, מן הסתם, אבל היכן אהוד ברק? היכן האיש הבוטח, הדעתן, שיודע תמיד היטב מה אפשרי ומה ראוי ומה נכון להיעשות "בעת הזאת"? הכיצד נהפך מר ביטחון לרכיכה חסרת חוליות, לזנב המכשכש בכלב אדונו? מדוע הוא, שמבין טוב מכל אחד אחר במקומותינו, את הסכנה האיומה האורבת לנו מהמשך ההתעלמות מתוכחותיה של ארצות הברית, מאיומיה; דווקא הוא, המבין טוב יותר מכל אחד אחר את משמעות צמצום תמיכתה בנו ואת הפניית כתף קרה לכיווננו – מדוע וכיצד דווקא קולו נאלם ונודם עכשיו, כאשר האחריות הלאומית העליונה מחייבת אותו, ביושר ובמצפון שקוף, להגיד לימין המסוכן – די, חברים. עד כאן. הניחו ידיכם מירושלים. סלקו ידיכם מפח השמן, מהגפרור הבוער, הארור, לפני שכל המזרח התיכון יעלה באש זרה השמיימה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
