בחדשות ערוץ 2 פורסמו השבוע (15.3) קטעים משיחות טלפון בין קובי בן-גור לבין ג'קי מצא בפרשת רשות המיסים. השיחות עסקו בבקשתו של בן-גור למנות אדם מסוים לתפקיד ברשות, בקשה שלא עלתה יפה. נניח בצד את העובדה שאפשר לראות בשיחות הללו דווקא ראיה לחפותו של מצא, ונשאל את השאלה החשובה באמת: מי הדליף אותן?

מדובר בחומר חקירה, שהוצג כראיה במשפט רק כעבור יומיים. לפני כן, הוא היה בידי המשטרה, הפרקליטות והסניגורים. להערכתי, לסניגורים אין עניין לפרסם חומר כזה, משתי סיבות. האחת: אין כמעט נאשם שרוצה שידושו עוד ועוד בעניינו. השנייה: לאוזן שאינה חדה די הצורך, השיחות הללו נשמעות די רע מבחינת הנאשמים.
לכן, בדרך האלימינציה, נשארנו עם המשטרה והפרקליטות. מה, הן ידליפו חומר חקירה? כן, בהחלט. זוכרים את התקליטור עם כל חומר החקירה בפרשת קצב, שדלף בצורה מסתורית ושמדליפו לא נמצא עד היום? אז הנה תקדים, ומן הסתם יש עוד לא מעטים.

אם אכן כך הוא, זהו מעשה חמור ביותר. זוהי עבירה פלילית של סוב-יודיצה ורמיסה ברגל גסה של הזכות הבסיסית ביותר של כל נאשם: הזכות למשפט נטול פניות המתנהל רק בין כותלי בית המשפט. וזה יכול להיות רק במחשבה תחילה, מתוך רצון להטות את דעת הקהל ובעקיפין אולי גם את דעתו של בית המשפט.

במדינה מתוקנת, אם בכלל הייתה מתרחשת כזו דליפה, הייתה נפתחת מיד חקירה והאחראי היה משלם על כך בראשו. אבל אנחנו כבר מזמן לא מדינה מתוקנת, ודג הפרות החוק מסריח מהראש – לא רק של הפוליטיקאים, אלא גם האמונים על שמירת החוק ואכיפתו.

לו אני ראש הממשלה, הייתי מסביר לממשלת ארה"ב שכל הסערה סביב היתרי הבנייה ברמת שלמה מקורה באי-הבנה. האמריקנים משוכנעים שהוועדה המחוזית תיזמנה במכוון את מתן ההיתרים לביקורו של סגן הנשיא ג'ו ביידן. אבל אם היו קצת מכירים אותנו, הם היו מבינים שזה ממש בלתי אפשרי.

מתי לאחרונה ראיתם בממשל שלנו - המרכזי, האיזורי, המקומי - החלטה שמתקבלת במועד שנקבע? תהליך שמבוצע ביום שנבחר? משהו שקורה לפי התכנון המקורי? מהלך שנעשה במחשבה תחילה? הרי ברור שאם הוועדה הייתה רוצה בכוונה לקבל את ההחלטה ביום שלישי שעבר, משהו היה מתפקשש: הג'ינג'י היה שוכח את המפתח, הפקס לא היה עובד, הניירות היו נשארים בארכיון, הזימונים לא היה יוצאים בזמן, היו"ר היה שוכח את הישיבה.

לכן, כל מה שצריך הוא להסביר לברק אובמה, הילארי קלינטון ואנשיהם, שעליהם להבין שאין להם עסק עם הממשל האמריקני המסודר, אלא עם הממשל הישראלי המבורדק. ברגע שהם יבינו את זה, הכל יהיה בסדר.

רמת שלמה מהקטע הראשון קרויה על שמו של גדול הפוסקים בארץ בדורנו, הרב שלמה זלמן אוירבך. הרב עסק גם בפעילות צדקה בהיקפים אדירים, אך נמנע מכל פעילות פוליטית וציבורית. בין השאר, הוא סירב בתוקף לחתום על כרוזים ומודעות, אפילו לצורכי גמילות חסדים. ומדוע? משום שפעם אחת נכווה בכך שחתימתו צורפה לכרוז, שבדיעבד לא היה שלם איתו.

נזכרתי בכך לנוכח השאלה, האם בכירי הרבנים החרדיים חתמו על קריאה לסייע לאליאור חן ומשפחתו. התשובה לכך לא ברורה. לאחר שהקריאה התפרסמה בשבוע שעבר, נפוצו השבוע טענות לפיהן החתימות זויפו או הוצאו במירמה. הרבנים – כך נאמר בצורה אנונימית – מקבלים עשרות פניות כאלו ולכן ייתכן שהוליכו אותם שולל. מצד שני, לא יצאה הכחשה רשמית. אז לכו תדעו מה באמת קרה שם.

הנקודה החשובה באמת היא, שהתקרית הזו מוכיחה עד כמה קל להשיג חתימות של רבנים חשובים. מטבע הדברים, הם לא יכולים לבדוק כל נייר ולוודא כל פרט, ועליהם לסמוך על מקורביהם – להם יש בדרך כלל אינטרסים משלהם. פרשיית חן מוכיחה שכרוזים חרדיים רבים נחתמים ללא מחשבה מעמיקה וכך נוצרות מגביות, חרמות, סערות ומה לא.

אני מתקשה להתלהב מהתוכנית שאישרה השבוע הממשלה, ולפיה יושקעו 1.3 מיליארד שקל בהשבתם ארצה של 300 מדענים ישראלים החיים בחו"ל. ודאי שזה חשוב מאוד, אבל עם קצת יותר מחשבה – הכסף היה הולך למקומות אחרים.

למה לא למנוע מראש את עזיבת המדענים, במקום לחזר אחריהם בדיעבד? מוטב היה להשקיע את הכסף ביצירת תשתית שתשמר כאן את מוקדי הידע שלנו ותבלום את ההתדרדרות המתמדת של החינוך הישראלי במדדים העולמיים. וזה אומר: להתחיל מא', פשוטו כמשמעו – מכיתה א' ועד לתארים האקדמיים המתקדמים. להעלות את רמת המורים, לשפר את הכיתות והמתקנים, להכניס מחשבים, לפטור מצה"ל תלמידים מצטיינים, לתת מילגות קיום לסטודנטים הטובים ביותר, להעלות את שכר החוקרים.

300 מדענים ודאי יהיו תוספת כוח, אבל הם רחוקים מלפתור את הבעיה היסודית. וחמור מכך: הטיפול בהם עלול לא רק להסיט משאבים חיוניים מיתר תחומי החינוך, אלא גם ליצור את הרושם המוטעה שהנה טיפלנו בבעיה.

אם חפצי חיים אנחנו, זו צריכה להיות המשימה הלאומית מספר אחת. כי בלי היתרון האיכותי, אין לנו מה לחפש כאן. בלי היתרון האיכותי, הכמות של אויבינו תעשה את שלהם.

אני יודע שזה הקטע השביעי, אבל לא יכולתי להתאפק. ידיעות אחרונות מבטיח לנו בחגיגיות מזה שבוע, שמוסף "7 ימים" של היום (19.3) הוא בן 244 עמודים. מה ששכחו לומר לנו הוא, ש-125 מתוכם הם עמודי מודעות.

יהיה מי שיהיה מאמן נבחרת ישראל – הוא יקבל את התפקיד לשנה וחצי, עד אחרי מוקדמות יורו 2010. אם יתחולל נס והנבחרת תעפיל לטורניר, תוארך מן הסתם הקדנציה שלו. זהו עוד ביטוי לחוסר החשיבה המאפיין את התנהלותו של אבי לוזון (שהבטיח להתפטר אם לא נעפיל למונדיאל, אבל למה להתעסק בזוטות כמו אמינות).

הנבחרת שלנו לא העפילה מזה 40 שנה לשום טורניר חשוב, וקרוב לוודאי שלא תעפיל גם ב-40 השנים הקרובות, משום שהתשתית רקובה. המרכזים הפוליטיים ולא הבעלים הפרטיים הם השולטים בהתאחדות; חלק ניכר מהמגרשים מזכירים מחנות מעצר; אין השקעה לאורך זמן בילדים ובנוער; קבוצות פושטות את הרגל בלא תגובה; בעלים קפריזיונריים באים והולכים; ההתאחדות מאפשרת למאמנים ללא רישוי כחוק לאמן קבוצות צמרת; ועוד כהנה וכהנה.

מאמן, טוב ככל שיהיה, לא יכול לשנות את הדברים הללו. מה הוא כן יכול לעשות? להניח את היסודות המקצועיים עליהם ניתן יהיה להקים מבנה, אם יום אחד ייעשה טיפול שורש בשאר החולאים. אם כבר משקיעים, אז צריך להביא מאמן לנבחרת לפחות לארבע שנים, לתת לו סמכות מקצועית עליונה על כל הנבחרות, להפוך אותו ליועץ המקצועי בה' הידיעה של ההתאחדות, ולא לבחון אותו בזכוכית מגדלת אחרי כל משחק ואפילו לא אחרי כל טורניר.

זה כמובן לא יקרה, כי העסקנים בחיים לא יוותרו על משהו מהשליטה, ובחיים לא יוותרו על התענוג של חיפוש מאמן פעם בשנתיים – עם כותרות, התחנפויות ונסיעות לחו"ל על חשבון הציבור.

בשנות ה-50 תיאר אפרים קישון כיצד סוללים כביש בישראל: סוללים ופותחים וסוגרים וחופרים ופותחים וסוגרים וחוצבים, כי בכל פעם שוכחים משהו אחר. יובל עבר ולא השתנה דבר.

קחו לדוגמה את רחוב אבן גבירול, ציר התנועה צפון-דרום הראשי בתל אביב. כבר שלוש שנים עובדים על השיפוץ שלו (אגב: השבוע ראיתי שאת כבל התקשורת התת-ימי "מד נאוליטוס", שאורכו 5,800 ק"מ, הניחו בתוך פחות משנתיים), ודומה שכולם התאהבו ברחוב הזה. לא רק שלא גומרים את העבודה, אלא גם חוזרים שוב ושוב לאותם קטעים. סהדי במרומים, שאת מקום החניה שבפינת רחוב בלוך סללו וסידרו ופתחו לפחות שלוש פעמים.

השבוע חזרו שוב לקטע שמול כיכר רבין. פתחו את המדרכה, סידרו צינורות, הציבו תחנת אוטובוס והשד יודע מה עוד. אז למה לא יכלו לעשות את זה בעת השיפוץ אשתקד? פשוט נורא: איש לא חשב על זה.