אפיקומן שנפדה בדמים מרובים

על חודו של קול החליטה ממשלת ישראל לאשר חילול השם.

גדולי הלכה, מכל צבעי הקשת של נאמני השולחן ערוך, פסקו כי פינוי קברים באשקלון לשם בנייה מושכלת של חדר מיון בכותלי בית החולים לא רק מותר אלא שרק המקלים בהלכות פיקוח נפש אוסרים.

די היה בפסיקתם של אלה כדי לאפשר לממשלת ישראל לקדש את השם ולהורות כי חרף הלחצים הפוליטיים יהדות מאירת פנים תובעת את כבוד החי, על-פי פוסקי הלכה אם כי לא כולם, על-פי דין אפילו יש דנים דין אחר. ההזדמנות הזאת הוחמצה.

שרים שאם כל הכבוד השמור להם מכהנים על תקן הדיוטות ככל שהדברים נוגעים להלכות, הואצו על-ידי שיקולים ארציים בעליל להכריע הכרעה בין שתי שיטות הנוגעות לדיני שמים. תרומתם לשמה הטוב של היהדות לא תירשם בספר הזהב של קרן ישראל.

סגן השר ליצמן מייצג טוב מכל עסקן מגזרי לפניו את האסכולה הפשטנית, הפרימיטיבית, הכוחנית כמובן, הקובעת כי מפני שטובות ההנאה של הסקטור הן כל התורה כולה, לא יקשה על הרוב החילוני בממשלה להיענות לתביעה חרדית בלתי סבירה ודוחה ובלבד שבוטותה הקואליציונית שקופה וברורה ומובנת לכל. הוא ושכמותו מבינים יפה כי הממשלה הנבחרת לנהל את עניני הציבור לא תוכל לאשר מהלך שאינו יכול להיות מקובל על רוב רובו של אותו ציבור אלא אם כן ההגנה האחת והיחידה עליו היא כי אין לו נגיעה לבני אדם, לחייהם, לבריאותם, לרווחתם, לארנקם, להגיונם הבריא, אלא לבעל החיים חסר הכליות שהן מושב המוסר הקרוי קואליציה.

מעניין כי הסיבה הרשומה בספרי הרשומות כי ליצמן איננו שר אלא סגן בלבד היא כי אין מפלגתו מוכנה לקבל על עצמה אחריות להחלטות הממשלה הציונית החילונית בענייני שלום ומלחמה וכהנה דילמות של חיים ומוות. מסתבר כי האחריות שמקבל על עצמו סגן שר היא באותם עניינים עליהם לא יכול היה לקבל אחריות אילו היה שר. אם כן ברוח החג הקרב, מה נשתנה סגן שר משר? הוא נשתנה בכך ששאר ירקות יושבים מסובים ומצביעים והוא, המאכיל אותם מרורים, אינו מצביע, ולא זו אף זו אלא שהוא פודה את האפיקומן בלעדיו אין ראש הממשלה יכול לעשות סדר בממשלתו בדמים מרובים עליהם אין לו פורמלית ולגלית שום אחריות.

אבל הוא לא אשם. הוא לא רק חסיד, אלא גם אם מי שמלאכתו נעשית על-ידי אחרים הוא צדיק, הוא גם צדיק לעילא. אחד עשר כוכביא עשו את מלאכת השמים של סגן השר. כולם ספוגים בתורה שמורה להם רבם הגדול המניע את גלגלי מפלגתו של סגן השר, כולם נאמני דרכו, כולם שומעי לקחו, כולם חסידיו המושבעים. הם אחראים. הם יודעים טוב יותר ממנכ"ל משרד הבריאות מה הם צרכיו של בית חולים, הם בקיאים יותר מהסתדרות הרופאים מה האתוס המחייב רופאים, הם יודעים יותר מפרנסי העיר מה הם צרכי העיר, הם פוסקי הלכות בין אתרא קדישא לבין הרבנים הראשיים ורבני צוהר וחוקרי תורה שבעל פה שבבר-אילן, הם מומחים לפיקוח נפש, הם נקיי הדעת המשחררים את ליצמן מן האחריות ונכנסים בעולה תחתיו.

ההצבעה הזאת לא הייתה שעתם היפה ביותר. הם הצליחו בבת אחת להוציא שם רע ליהדות, למדינה נאורה, לממשלה וכמובן גם לסגן השר המיוסר ליצמן עצמו. הם הכניסו אותו להיסטוריה וקבעו לו מקום באחת הדיוטות ממנה הוא לא יוכל לרדת ימים רבים ואפילו חסידיו לא ינחמו אותו שם באומרם לכבודו שירה. הוא שכב על הגדר בעבור שולחיו כביכול אבל אי-אפשר ששולחיו שלמים עם השליחות שנעשתה כביכול בשמם. הציבור החרדי, לפרטיו אינו זהה לתדמית שיוצרים לו כוהניו ולוויו. גם חרדים יודעים איש יהודי מכבד קברי יהודים וקברי אומות העולם אולם הוא מפנה קברים כשצרכי החיים דורשים ומצדיקים זאת, כגון קברי מתי גוש קטיף, וקברי מתי גוש עציון וקברי הל"ה וקברי חיילים ועוד ועוד.

בסופו של דבר ליצמן כמראהו היגוני הוא דמות שלא חסר לה ממד טראגי. מותר להיות משוכנע כי הוא אינו שטוף תחושות מרנינות כשהוא עצמו מהרהר בשאלה איך ייזכר בתולדות הציניות חסרת העכבות של הממשלות החילוניות הציוניות.

אך למי יש כוח לחשוב על המימד הטראגי של סגן השר שהכניע תחתיו את הממשלה כולה. המימד הטראגי של חברה ישראלית שאינה מצליחה לגאול נושא כגון פיקוח נפש מן המסחטה הקואליציונית, שאינו מסוגל להעלות על נס את סגולותיה של ההלכה היהודית המקדשת את החיים ונגררת להוריד את הנס היהודי עד עפר עצמות מתים שאפשר וצריך היה לפנות בכל הכבוד הראוי, הוא המימד הטראגי של חיינו כפי שגוזרים אותו עלינו קברניטיה של מדינתנו.