ישראל 2010 בהנהגת ממשלת
בנימין נתניהו עומדת בפני שוקת שבורה. יחסי החוץ קרסו. למחדל הזה סיבות שונות שרובן נובעות מהתנהלותן הקלוקלת של ממשלות ישראל בעשור האחרון. התנהלותו של נתניהו בקדנציה העכשיווית שלו מעצימה את אותם הקלקולים.חוסר היכולת ליישם החלטות,הפער בין ההבטחות לקיומן, זגזוג מבוהל מול כל תגובת נגד, שיתוק ביכולת להניע תהליכי ליבה חיוניים.
הליך השבר של השוקת החל בסדקים ראשוניים מהם התפצלו סדקים נוספים שגרמו בסיכומו של דבר להתרסקותה של השוקת.
מלחמת לבנון השנייה היוותה את הסדק הראשון. הממשל של
ג'ורג' בוש הבן העניק לישראל את כל הקרדיט והמטריה המדינית כדי שנמגר את החיזבאללה. כתוצאה, חיזבאללה נשאר על המפה ומתגבש לקראת הסיבוב השני. סוריה, במעמדה כמרכיב ב"ציר הרשע", שודרגה למדינה לגיטימית שיש להתחשב באינטרסים שלה. כל זאת באמצעות גחמה של
אהוד אולמרט שללא כל תכנון מוקדם הנראה לעין ביקש מהטורקים לסייע במשא-ומתן עימם להסדר שלום (החזרת הגולן).
בסיום המלחמה על ניהולה ותוצאותיה הכושלות החל הספק לכרסם אצל האמריקנים לגבי הסטאטוס של ישראל. האם ישראל היא נכס אסטרטגי או סוג של נטל שיש לחלצו מהבוץ.
מבצע עופרת ייצוקה היווה את הסדק השני. מההיבט הצבאי נוהלה המערכה במקצועיות ונחישות אך במבחן התוצאה החמאס לא ניזוק משמעותית, קרנו עלתה ואנחנו בתמורה קבלנו את דוח גולדסטון שמזנב בנו מכל פינה אפשרית, הוקעה באו"ם ומוסדותיו, צווי מעצר פוטנציאליים למנהיגנו וקציננו בארצות מפתח שונות ולאחרונה התבשרנו שממשלת בריטניה "אישרה" כי ציוד מתוצרת בריטית "כמעט בוודאות" שימש את ישראל במבצע "
עופרת יצוקה" ובעקבות כך קוראים חברי פרלמנט בבריטניה לבחון את מדיניות ייצוא הנשק של הממלכה, תוך ציון מפורש כי "יש להבטיח שנשק שמיוצר בבריטניה לא ישמש את ישראל בשטחים הכבושים בעתיד" (זה לא שחסרונו של הנשק הבריטי יגרום לצה"ל לאבד מיכולותיו, זו המגמה שמשתקפת ביחסה של בריטניה כלפינו).
"עופרת יצוקה" גם פגעה קשות ביחסנו עם בת-הברית האזורית האסטרטגית - טורקיה. ארדואן נעלב קשות מכך שראש הממשלה אהוד אולמרט במהלך ביקורו באנקרה, לא עידכן אותו בתוכניות התקיפה של ישראל. כתוצאה פצח ארדואן במסע שיסוי מטובל בנאצות והכפשות שנבעו מעלבונו אך בעיקר מהאג'נדה האיסלאמית קיצונית שלו, אג'נדה שכפי הנראה ארבה להזדמנות להתפרץ ואולמרט העניק לארדואן את ההזדמנות שלו. מבחינתנו טורקיה "יוק". השפעת הצבא הטורקי הולכת ונחלשת מול כוחו של האיסלאם העולה למגינת ליבו של אטא טורק ז"ל המתהפך מן הסתם בקברו.
בחירתו של
ברק אובמה לנשיא ארצות הברית היוותה את הסדק השלישי. לאובמה מדיניות משלו והוא רואה את האינטרסים של ארצו בפריזמה שונה מקודמיו לתפקיד. אובמה גיבש מדיניות שעיקרה פיוס עם האיסלאם העולמי לצורך נטרול איומים צבאיים וכלכליים על ארה"ב. אובמה רואה במצב הנפיץ במזרח התיכון איום עיקרי על שלום העולם ועל האינטרסים של ארצו. אפשר להתווכח אם הוא צודק או לא אך אין בכך טעם רב. אובמה הוא נשיאה הנוכחי של ארה"ב. ישראל נתפסת בעיני הממשל של אובמה כמו קוץ בתחת. לפעמים עוטפים את הקוץ הזה במעטה של דברי כיבושין (נכס אסטרטגי, ידיד אמת) אך כשהקוץ מכאיב משתנה גם השפה. המדיניות של אובמה גורסת כי על ישראל להניע תהליך שלום מול הרשות הפלשתינית, להפסיק את הבניה באיו"ש וחלקים מירושלים כלולים בעיניו בהגדרה זו.
את מקרה ביידן שבעת ביקורו בארץ, יצאה הכרזה על אישור התוכנית לבניית 1,600 יחידות דיור בשכונת רמת שלמה יש לראות על-רקע זה.
ג'ו ביידן התפוצץ, בשמו ובעיקר בשם נשיאו על ההכרזה הזו, בראותם בכך פרובוקציה מכוונת ועלבון אישי בוטה. אירוע זה השפיע במישרין על המשך ההסלמה ביחסים עם ארה"ב, ההליכה לקנוסה של נתניהו לא הנמיכה את הלהבות ולאחרונה דווחה רשת ה-BBC הבריטית כי בכיר אמריקני אמר שאם סוגיית הבניה בירושלים תעלה באו"מ, ארה"ב תיעדר מהדיון ולא תתמוך בישראל כמנהגה במקרים כאלה.
חיסולו של מבחוח בדובאי, שנתפש בעולם כמבצע של המוסד הישראלי היווה את הסדק הרביעי. החשיפה החלקית של המבצעים, השימוש בדרכונים מזויפים של ארצות ידידותיות גרמו לתגובת נגד חריפה החל מגינויים של מדינות ידידות כמו אוסטרליה וקנדה וכלה בצעדים חריפים של בריטניה שכללו את גירוש ה"דיפלומט הבכיר". הדי הפרשה מסרבים לגווע והמדינות האחרות שבדרכוניהם נעשה שימוש עוד לא אמרו את המילה האחרונה.
כל הדינאמיקה הזאת מובילה אל התרופפות הטיפול של המערב באיום המרכזי שניצב מול ישראל – הגרעין האירני.
ארה"ב מובילה את מדיניות הבלימה של המערב מול כוונותיו של
אחמדינג'אד לייצר נשק גרעיני. ארה"ב גיבשה חזית הכוללת נוסף להם את האיחוד האירופי בתוספת תמיכה מסוייגת וחמקנית של רוסיה וסין.
השלב הנוכחי של מדיניות הבלימה מתבטא בניסיון לגבש הסכמה להשית סנקציות כלכליות אפקטיביות על אירן. על-פי כל הסימנים המהלך מאבד תנופה. הסיבה העיקרית היא בניגוד האינטרסים של סין ורוסיה למערב. שתי מעצמות אלו מושקעות כלכלית וצבאית באירן ומסרבות לפגוע באינטרסים של עצמן. הדברים כמובן לא נאמרים במפורש אך המעשים או נכון יותר חוסר המעשים מדברים בעד עצמם.
"Der Spiegel", הירחון הגרמני, פרסם לאחרונה באינטרנט פרטים על תוכנית אירופית להטיל סנקציות חדשות על אירן וציין, שאינן אלא "זריעת חול בעיניים". כל השחקנים המשתתפים במשחק הזה יודעים זאת. "הסנקציות שמדינות המערב מתכננות מועדות לכישלון". מי שקורא נכון את המפה האוניברסאלית, לא צריך להתפלא על כך.
הסיבה השנייה היא שחיקת המוטיבציה לסייע לישראל זאת למרות שישראל עושה מאמצים רבים להציג את האיום האירני כגלובלי ולא כבעיה ישראלית פרטית.
לנוכח קריסת מדיניות החוץ של ישראל והתעצמות האיומים נגדה, יש צורך לטפל בשתי שאלות עיקריות, האחת איך הגענו עד הלום (כדי להפיק לקחים כמובן והתשובה לכך תמונה בהתנהלות ובמחדלים של ראשי ממשלות ישראל), והשנייה מה עושים עכשיו.
כדי להציל את מה שניתן להציל צריך לגבש במהירות מדיניות כוללת שבעיקרה הסוגיות הבאות:
- תשובה לתכתיבים של אובמה כולל כוונה ויכולת לעמוד בזה.
- האם יש להתגמש בדרישה למשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים עם הרשות הפלשתינית.
- קביעה (שלא לפרסום) של קווים אדומים לשנויים טריטוריאליים.
- הגדרה טריטוריאלית של ירושלים מעבר להכרזה על היותה בירת ישראל.
- להגדיר מדיניות וקווים אדומים מחייבים לכל פעילות ביטחונית שתתקיים מחוץ לגבולות המדינה.
מדיניות כזאת יש לגבש במהירות ובנחישות מאחר שהזמן (בניגוד לדעתם של שרים מסוימים) פועל לרעתנו, ועד אז, ולמרות הביקורת וגם מחוסר ברירה, צריך להתלכד מאחורי ממשלתנו המקרטעת ולתמוך ציבורית בכל החלטה קשה ככל שתהיה.
